וידבר יהוה אל משה לאמר, דבר אל בני-ישׂראל ואמרת אלהם: כי אתם עֹברים את הירדן ארצה כנען, והִקְרִיתֶם לכם ערים, ערי-מקלט תהיינה לכם. ונס שמה רֹצֵחַ, מכה נפש בשגגה. והיו לכם הערים למקלט מִגֹּאֵל, ולא ימות הָרֹצֵחַ עד עָמְדוֹ לפני העדה למשפט (במדבר לה ט-יב).
די!!!
איור: דניאל מורגנשטרן
העקרון המשפטי-חברתי המתואר לעיל פשוט למדי. בחברה הישׂראלית הקדומה, כמו בחברות רבות אחרות בעולם העתיק, היה מקובל מנהג גאולת הדם. על קרוביו של אדם שמת מידי אדם אחר הוטלו הזכות והחובה לגאול את דמו – כלומר להמית את הממית. ההנחה העומדת בבסיס מנהג זה היא שסמכות הענישה הינה פרטית. האנשים האחראים להביא לדין ולהוציא להורג את הרוצח אינם שופטים ממונים, אלא קרובי משפחתו (או חברי החמולה, או השבט) של הנרצח.
אין צורך במחשבה מעמיקה כדי להתחיל להבין את הבעיות הגלומות בשיטה זו. ראשית, גאולת דם משפחתית-שבטית מזמינה מעגל בלתי-פוסק של רציחות ורציחות שכנגד. מעגל כזה ניזון באופן טבעי מרגש הנקמה, אך לא רק ממנו. מות אדם מיד חברו נתפס כגורם מטמא. כדי להסיר את הטומאה יש להמית את האחראי לה. ככתוב: ולארץ לא יְכֻפַּר לדם אשר שֻׁפַּךְ בה, כי אם בדם שֹׁפְכוֹ (שם, לג).
כיצד, אם כן, ניתן לשבור את מעגל הקסמים? הדרך שמציעה לנו התורה היא עוברת בהפקעת גאולת הדם מידי המשפחה או השבט, והעברתה לגורם חיצוני – העדה או העם. לשם כך נצטווה ישׂראל לקבוע לעצמו את ערי המקלט. עיר המקלט היא התחנה הראשונה בדרך החוצה ממעגל גאולת הדם – מקום בו יכול ההורג למצוא מסתור עד שיתברר עניינו ויובא בפני בית-דין. אם ימצא שמעשׂה ההרג היה בשוגג, הרי שהוא זכאי, ואין רשות להרגו. אם ימצא שההרג הוא בעצם רצח – כלומר בוצע במזיד ובאופן מתוכנן – דמו של הרוצח ישפך, ואין לו גאולת דם.
בספרו "אלימות ברפובליקה הרומית" ניתח החוקר הבריטי אנדרו לינטוט את הסיבות לקריסתה של השיטה הרפובליקנית ברומא העתיקה. ההסבר שנתן היה שחיסולו של טיבריוס גראכּכוּס, הטריבון המהפכן, הביא למעגל קסמים של אלימות הולכת וגוברת, עד כדי מלחמת אזרחים של דור שלם, שבסופה כבר לא היתה עוד רפובליקה.
להסבר זה, שכשלעצמו אינו חדשני, הוסיף לינטוט מימד חדש: העובדה שטיבריוס "הוצא להורג" באופן פרטי, פרטיזני, בידי קבוצה של בכירי המדינאים בני הזמן, נבעה מכך שהעקרון הנהוג בישוב סכסוכים ברומא של אותה עת היה זה של self-help, עזרה עצמית. במלים אחרות, אותם מדינאים רומים בכירים, שהמערכת הרפובליקנית לא העניקה להם כלים להתמודד עם יריב מהפכן, שלוח רסן ונטול כבוד לתקדימים הפוליטיים ולאינטרסים של בעלי-ההון, נקטו פעולה עצמאית, וחיסלו אותו בעצמם. כאמור, נהוג לחשוב שמעשׂה רצח זה דרדר את הרפובליקה למלחמת אזרחים ולחיסולה העצמי. דומני שמצב כזה בדיוק מנסה התורה למנוע בפרשתנו.
לעתים מזומנות אני נקלע לדיונים עקרוניים על זכויות וחובות בחברה. לרוב יוצאים הדיונים הללו מעיון בשאלת השירות הלאומי – צבאי ואזרחי. הנחת היסוד שלי היא, שכל חברה, בכל מצב, מקיימת מערכת של זכויות ושל חובות, המאזנות אלה את אלה. על מנת לשמור על זכויותי אני מקבל על עצמי חובות. בזכות החובות אני זכאי לזכויות. קיומה של עיר-המקלט, הפקעת הזכות לגאולת דם מידי המשפחה, והעברת הדיון לבית-דין של העדה – כל אלה שוללים מהפרט זכות לנקמה. מאידך, הם מעניקים לו זכות להגן על חפותו אם שפך דם ללא כוונה. גבולה של עיר-המקלט הוא המקום בו מסתיים הפרט ומתחילה החברה. מעודד לחשוב שהאבחנה החשובה הזו מתגלה דוקא בנסיון לשמור על חיי-אדם.
*** *** ***
לחובבי/ות ההיסטוריא הרומית: Lintott, Andrew W. 1968. Violence in Republican Rome. London: Oxford University Press.
מרתק כרגיל, התפלאתי שלא התייחסת בהקשר זה לשי (ד-) רומי
איתי –
א) תודה!
ב) הסיבה שלא התייחסתי פשוטה יחסית – הטור נכתב אתמול בלילה, לפני שהתפרסם פסק הדין בעניין דרומי. האמת היא שאפילו לא ידעתי שהיום אמור פסק הדין להתפרסם. צירוף מקרים מעניין.
ג) אני מודה שאני חצוי מאד ברגשות ובמחשבות לגבי הסיפור הזה. לפי הדיווחים שקראתי (באופן שטחי מאד, בינתיים), אינני לבד – גם שלושת השופטים הציגו שלוש דעות שונות.
די ברור לי שאין צד צודק לגמרי בסיפור. מובן לי התסכול של דרומי וחבריו מהזלזול, או סתם מחוסר-האונים, של המשטרה. קרובים שלי שגרים באיזור סובלים מאותן צרות, ומספרים אותם סיפורים.
מאידך, ברור לי שזלזול ואפליה חמורים לא פחות, אולי אף יותר, יש מצד רשויות המדינה כלפי האוכלוסיא הבדווית.
הלוואי ויילמד כאן לקח לשני הכיוונים. הלוואי, אבל בנסיבות הנוכחיות קשה להאמין שכך יקרה בעתיד הקרוב.
וכן, עכשיו אני חושש מפתיחת מעגל דמים. אני גם חושש מהמקרה הבא, הכתוב על הקיר, בו קבוצת מטיילים תטעה לצד הלא-נכון של איזו גדר, ותחטוף אש חיה. זה מקרה רע מכל הכיוונים.
מעניין מאוד, חסר לי שיעור שבועי בפרשת השבוע, אולי אצטרף.
2 נקודות:
1. עדיין, לפי הפסוקים, הזכות לנקום שייכת לגואל הדם.
2. גם לאחר שנקבע שהמוות היה בשגגה, ממשיכה התורה לקרוא לגורם המוות בשגגה "רוצח", ועדיין מענישה אותו בישיבה בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול. אמנם יש דרגות בגרימת מוות (רצח, הריגה, גרימת מוות ברשלנות), אבל חייו של ההרוג הם בעלי ערך, ואי אפשר לכסות את דמו.
בשילוב של סוף בקטע ומקרה שי דרומי, ניתן לבחון האם הרעיון של חוק דרומי כולו (או כפי שראוי להיקרות חוק המערב הפרוע) הינו בדיוק התנערות המדינה מאחריות על חיי אזרחיה.
במקום להתמודד עם הבעיה בדרך של השקעת תקציב, הגדלת כח השיטור באיזור, מבצע מקיף לצמצום הגניבות החקלאיות וכד'. מפריטים גם את ההגנה, אומרים לציבור שהאחריות על ההגנה שלהם נתונה להם עצמם, עד כדי כך שמותר להם לירות בגב של שודד שבורח!
הדברים רלוונטים מאוד סביב הנושא שהעלת לגבי קריסת רומא. כשהחברה לא לוקחת את האחריות להגנתה, אלא הפרטים, זה יכול ללכת לכל הכיוונים. כבר אין לחברה שליטה כשהיא נותנת לפרטים לבחור את דרכם.
זה נכון בהגנה כמו במקרה הזה (וכבר יש לנו גם מעברים מופרטים בשטחים) וזה נכון בחשמל, קרקעות, חינוך וכו'.
אנחנו מחזקים את פוטנציאל הקריסה של עצמנו. מה אפשר עוד לעשות?
איתי כוחיי –
ברוך הבא! דניאל ואני מריצים את השעור כבר כמעט שנה (התחלנו ב"ואתחנן").
לגבי הצד המעשׂי של ההלכה: לאור מקבילות מהעולם העתיק אין לי ספק שמנהג ערי המקלט אכן התקיים הלכה למעשׂה. למרבה הצער, אין במקרא מקרים המסבירים כיצד העניין עבד בדיוק (יש דיונים אצל חז"ל, אבל אינני בטוח עד כמה הם משקפים את המציאות המקראי, ודאי לא זאת של תקופת ההתנחלות וימי בית ראשון).
אין ספק שהדם אינו הפקר גם במקרה של הרג בשוגג. נראה לי לא פשוט להאלץ לגלות למין עיר מקלט שכזו, ולהמשיך לבלות בה את שארית חייו של הכהן הגדול. מה גם, שהערים הללו הפכו מן הסתם למקומות מפוקפקים למדי (ואולי זה דוקא הפך אותן למשעשעות יותר? אתמהה).
לעניין דרגות האחריות: התורה כאן פחות מדוייקת מהאבחנות הנהוגות במשפט המודרני. גם אמות המידה להוכחה לא לגמרי ברורות לי. האם לא יתכן שאדם יהרוג אדם אחר בשוגג, ודוקא בכלי נשק? מה לגבי תאונות בעת צייד או אימון צבאי? המֻתוס היווני הרי מכיר מקרים רבים בהם אדם מסתבך בטומאת-הריגה בעקבות תאונת צייד, או אפילו תאונת ספורט.
***
יאיר –
הפן שאתה מאיר בעניין שי דרומי הוא כנראה היחיד שיש לי עליו דעה נחרצת. במקום לחוקק חוק רע כזה, צריך להתחיל לאכוף חוקים קיימים ("לא תגנב", נניח), ולהביא לשינוי משמעותי בכל הסדר החברתי בדרום ובארץ בכלל.
אתה צודק לגמרי בהצבעה על הפרטת הבטחון. ציינת מעברים מופרטים. אפשר להוסיף את רעיון העוועים להפריט מתקני כליאה, שירותי שיטור (רשמיים, לא רק של המאבטחים בשערים) ועוד.
מה אפשר לעשׂות? הרי דברנו על כך כשנפגשנו בעליון. לארגן את המוני פעילי השטח והמהפכנים מטעם עצמם לתנועה מקפת, שתהיה לה נוכחות החל בשכונות וישובים וכלה בכנסת. ולתקן את המדינה.
לעניין המעשי – "מוֹת יוּמַת, הָרֹצֵחַ. יט גֹּאֵל הַדָּם, הוּא יָמִית אֶת-הָרֹצֵחַ: בְּפִגְעוֹ-בוֹ, הוּא יְמִתֶנּוּ"
איתי –
הפסוק פסוק. מה טענתך?
אורי,
לא נתתי ליבי בפרוטרוט לנימוקי השופטים וביני לביני אני מתקשה עדיין לגבש דיעה באשר לזיכויו של דרומי. ערכית, אני מתקומם נגד לקיחת החוק לידים פרטיות. יחד עם זאת, גם הזכות לחיות בשקט ושלווה בתוך ביתך הפרטי הינה ערך עליון בעיני. הלוואי ודרומי לא היה נקלע לסיטואציה הנוראה הזו והדיון נשאר היה בגדר דיון אקדמי בלבד. אך לא כך קרה, לצערינו, והדיון הופך למעשי. באיזור בו אני חי, גניבות חקלאיות, התפרצויות לבתים פרטיים ועבירות אחרות מתבצעות על בסיס יומי ואני חושש מאוד כי מקרה דומה יחזור על עצמו. ריבוי חורשי הרעה ונושאי הנשק באיזור הזה, עמק חפר/ואדי ערה, יוצר מסה קריטית שאין לי ספק שתבוא לידי ביטוי חריף וכואב. לצערי הרב אינני רואה איך ארגון המשטרה על זרועותיו השונות מצליח לייצר מציאות אחרת לפיה העבריין יצטרך לחשוש באמת, ולא מנקמת הנפגע, אלא מידו הארוכה והיעילה של החוק.
אוף טופיק ברשותך: האם נכון לאיית "מאתניים" (מותניים)?
בני –
מזדהה מאד עם דבריך. כאמור, גם אני קרוע מאד בעניין הזה.
מדי פעם שומעים בהפגנות קריאות "מדינת משטרה". האירוניא היא שהמשטרה בארץ דוקא חלשה למדי. מי שחזק הם ארגוני הבטחון החשאיים, אבל להם כנראה לא אכפת מעבירות רכוש.
אוף-טופיק: הרשות נתונה בכל זמן.
ולשאלתך – אפתיע ואומר שהאיות הזה אינו מוצדק בעיני. כלומר, נכון, נוספת בו א' במקום בו איננו מצפים למצוא אותה. אבל אין לדעתי שום צידוק לכך.
זו לא ממש טענה, רק הבהרה באשר להיבט המעשי, אם מחליטים שהרוצח רצח במזיד, מי שהורג אותו הוא גואל הדם ולא בית הדין.
איתי –
אם אני מבין את הכיוון שלך, תשובתי היא שההלכה המובאת בפרשתנו היא רק צעד ראשון בדרך לעקירת המשפט מהתחום הפרטי והעברתו לתחום הציבורי.
אבל כיון שלא ממש שאלת שאלה, לא בטוח שהתשובה שלי מתאימה.
הבנת את כוונתי ותשובתך מספקת, תודה.
ספר החינוך, במצווה תי, שכותרתה "מצוות בית דין לשלוח מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט ועל הרוצח בעצמו ללכת שם", אומר את הדברים הבאים:
"לפי שעוון הרציחה חמור עד מאוד, שבה השחתת העולם, עד שאמרו זכרונם לברכה, שההורג נפש במזיד, אפילו עשה כל המצוות – אינו ניצל מן הדין… ולכן ראוי למי שהרג, אפילו שוגג, מכיוון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו – שהצטער עליה צער גלות, ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו, ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תיקון העולם במצווה, כמו שבאר הכתוב, שיינצל עם זה מיד גואל אדם, לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו – שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר לבל יראו קרובי המוכה – הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה. וכל דרכי התורה נועם".
ניתן ליישם עקרונות אלה גם בימינו. אומנם הטעם של שהייה בעיר המקלט מפני גואל הדם אינו ישים בדורנו, שכן הענשת מבצעי עבירה אינה בשליטת קורבן העבירה ומשפחתו, אלא נתונה בידי המדינה, אך הטעם האחר, הראשון המוזכר על ידי ספר החינוך, כי מי שבאה תקלה על ידו וגרם מותו של אדם, אפילו בשוגג, ראוי לענישה של פרידה מאוהביו ומארץ מולדתו, ניתן להתאמה גם בימינו אלה.
אומנם מצאנו בפסיקה מקרים בהם הוטלו עונשי מאסר בעבודות שירות על מי שהרג נפש בשגגה, אך עמדתי היא כי כאשר מדובר בנטילת חייו של אדם והערך המוגן על ידי עבירה הוא הערך של שמירה על חיי אדם, יש להטיל עונש מוחשי על מי שפוגע בערך זה. מבין העבירות שבספר החוקים, הריגה הינה מעשה שלא ניתן לתקנו.
(מתוך פסק הדין פ003007/02, ע"י השופט משה דרורי)