וישב ישׂראל בשִׁטִּים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקרֶאןָ לעם לזבחי אלהיהן. ויאכל העם, וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישׂראל לבעל פעור, ויחר אף יהוה בישׂראל […] ויאמר משה אל שֹפטי ישׂראל: הִרגוּ איש אנשיו, הנצמדים לבעל פעור. והנה איש מבני-ישׂראל בא, ויקרא אל אחיו את המדינית […] וירא פינחס בן-אלעזר בן-אהרן הכהן, ויקם מתוך העֵדָה, ויקח רֹמַח בידו; ויבֹא אחר איש ישׂראל אל הקֻבָּה, וידקֹר את שניהם […] וידבר יהוה אל משה לאמר: פינחס בן-אלעזר בן-אחהן הכהן השיב את חמתי מעל בני-ישׂראל בקנאו את קנאתי בתוחם, ולא כליתי את בני-ישׂראל בקנאתי. לכן אֱמֹר: הנני נֹתֵן לו את בריתי – שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם, תחת אשר קנא לאלהיו (במדבר כה א-יג).
כהונת עולם
איור: דניאל מורגנשטרן
אחת הקלישאות הידועות בקרב היסטוריונים, ביחוד כאלה שגם מלמדים בכתה, היא שאל לנו לשפוט דמויות מן העבר לפי אמות המידה הנהוגות בימינו. כל אדם הוא בן תקופתו, וככזה יש לשפוט אותו. פינחס בן-אלעזר בן-אהרן, למשל, חי בימים בהם היה סביר ביותר לרצוח נפש זוג אוהבים, שכל חפצם היה לחיות יחד ולסגוד לאלהות החביבה עליהם. לא רק סביר – אפילו רצוי! קנאת יהוה קנתה לו לפינחס כהונת עולם. היום היה זוכה למאסר ארוך על רצח כפול.
כהונת עולם. שלום. אכן, לפי סיפור המסגרת, זכה בית-האב האלעזרי בכהונה לדורות. יחד עם אי-אילו איתמרים – {ביטון. איתמר ביטון} – צאצאיו של אלעזר הם הם זרע אהרן, המזוהה עם בית-צדוק. כהני בית ראשון, חלק מהזמן; כהני בית שני רוב הזמן, עד שמעון הצדיק. היו ימים.
אבל פינחס בן-אלעזר בן-אהרן הכהן נזכר גם בהקשר לכהונה אחרת, קטלנית יותר. במהלך ההִלכתי המשׂתרע בין כהן המלחמה של ספר דברים פרק כ למשוח המלחמה של משנה סוטה פרק ח, נולדה משׂרה לתוך המערך ההלכתי-פוליטי-צבאי: כהן משוח מלחמה.
קנאי ליהוה כמו פינחס; נועז ובעל תושיה כמו יהודה המקבי; מישיר עינו לעבר אחרית הימים – כזה הוא כהן משוח מלחמה. במדרש רבה על ספר במדבר (פרשה יד ד"ה א ביום השביעי) אנו קוראות/ים עליו פרטים נוספים אגב המחלוקת לגבי מספר המשיחים הצפויים בתהליך הגאולה. האם "והקמנו עליו שבעה רועים" או "שְׁמֹנָה נסיכי אדם" ככתוב במיכה ה? מסתבר שלא יהיו שמונה משיחים, וגם לא שבעה. לצורך הגאולה באחרית הימים די לנו בארבעה – ארבעת החרשים, ככתוב בזכריה ב. ואילו הם? גלעד זה אליהו הנביא, שהיה מתושבי גלעד. מנשה זה משיח, שעומד מבניו של מנשה. אפרים, מעוז ראשי, זה משוח מלחמה שבא מאפרים. דכתיב: בכור שורו, הדר לו (דברים לג יז).
ביצים של שור משוח מלחמה באחרית הימים. אמא'לה. אבל, כמו לרוב ביהדות, בכל צרה טמונה גם נחמה. אמרו רבנן: שור – זה משוח מלחמה (בכור שורו הדר לו, שם שם). חמור – זה מלך המשיח. שנאמר (זכריה ט ט-י):
גילי מאד, בת-ציון. הריעי, בתם ירושלם. הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא. עני, ורוכב על חמור, ועל עיר בן-אֲתֹנות. והִכְרַתּי רכב מאפרים, וסוס מירושלם. ונכרתה קשת מלחמה, ודבר שלום לגוים. ומשלו מים עד ים, ומנהר עד אפסי-ארץ.
פשט הכתוב: צדק, ישועה ושלום עולמי כרוכים בביאתו של מלך כלשהו. צפויה תשׂומת לב מיוחדת לירושלם, לציונות, ולַבָּנות. החמור (ואולי בכל זאת האתון?) יסמל את התנועה. תקציבי הבטחון יקוצצו באופן ניכר, ומהר-הבית יצא דיבור על שלום עולמי. יש מקום לחשוב על ארגוני שתוף-פעולה בין-לאומיים בעתיד הנראה לעין.
דרש הכתוב: משוח מלחמה לשור נמשל, מלך השלום לחמור. האם יכולים שני החרשים לחרוש יחדיו? לא. ככתוב בספר דברים כב י: לא תַחֲרֹש בשור ובחֲמֹר יחדָּו. ואם אין מקום לשור ולחמור באותה מחרשה, אם אין מקום למשוח מלחמה ומשיח שלום בכפיפה אחת, יוצא שעלינו לבחור: מלחמה או שלום?
שאלה מפגרת. ברור שעדיף שלום. שבע פעמים שבע עדיף. עושׂה שלום במרומיו, הוא יעשׂה שלום עלינו, ועל כל ישׂראל ואומות תבל, במהרה בימינו.
***
רפואה שלמה לדניאל, הממשיך לאייר על אף התנאים הקשים.
ותודה למר ינשוף, שדרש על החמור והשור.