ויסעו מהֹר הָהָר דרך ים סוף, לסבֹב את ארץ אֱדוֹם, ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה: למה הֶעֱליתֻנוּ ממצרים למות במדבר? כי אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלֹקֵל.
וישלח יהוה בעם את הנחשים השׂרפים, וינַשׁכוּ את האם; וימת עם רב מישׂראל. ויבא העם אל משה, ויאמרו: חטאנו כי דברנו ביהוה ובך. התפלל אל יהוה, ויסר מעלינו את הנחש. ויתפלל משה בעד העם. ויאמר יהוה אל משה:
עשׂה לך שָׂרָף, ושׂים אֹתו על נס. והיה כל הנשוּך, וראה אֹתו וחי. ויעשׂ משה נחש נחֹשת, וישִׂמֵהוּ על הנס. והיה אם נשך הנחש את איש, והביט אל נחש הנחושת וחי [במדבר כא ד-ט]
פסססססט...
איור: דניאל מורגנשטרן
אחרי הופעתו הדרמטית, יורד נחש החושת למחתרת למשך מאות שנים. על בימת ההיסטוריא עולים ויורדים יהושע וההתנחלות, ימי שפֹט השופטים, מלוכה על שלביה השונים, בואך המלך חזקיהו, בשלהי מאה השמינית לפני הספירה. על חזקיהו מעלה הכתוב:
ויעשׂ הישר בעיני יהוה ככל אשר עשׂה דוד אביו. הוא הסיר את הבמות ושִׁבַּר את המצֵבֹת, וכרת את האשרה וכִתַּת נחש הנחֹשת אשר עשׂה משה. כי עד הימים ההמה היו בני-ישׂראל מקטרים לו. ויקרא לו נְחֻשׁתָּן. ביהוה בטח, ואחריו לא היה כָמֹהו בכל מלכי יהודה, ואשר היו לפניו. וידבק ביהוה, לא סר מאחריו. וישמר מצוֹתיו אשר צוה יהוה את משה. והיה יהוה עמו, בכל אשר יצא – ישׂכיל. [מלכים-ב יח ג-ז1].
לכאורה, סתירה. לפי ספר במדבר, עשׂיית הנחשתן והשימוש בו היו בגדר הוראה ברורה וישירה של רבש"ע למשה. דבר אלהים חיים. מן העובדה שהנחש עדיין נמצא בירושלם זמן כה רב לאחר הנדודים במדבר אנו למדים על חשיבותו לגורמים שונים בעם ישׂראל לאורך המאות. כיצד, אם כן, מעז חזקיהו לכתת את הנחש? ומדוע טוען בעל מלכים-ב שחזקיהו שמר על כל מִצוֹת משה?
מסתבר שהזמנים מתקדמים. עד ימי חזקיהו הספיקה האמונה באל אחד להצרף בכור ההיתוך הישׂראלי-יהודאי, ולהתרחק מן הגשמיות הגלומה בחפצי-קסם ממין הנחשתן. על הפער בין ימי הקדם של משה לחדשנות של חזקיהו מגשרים חז"ל בנחישות:
תנו רבנן: ששה דברים עשׂה חזקיהו המלך. על ג' הודו לו, ועל ג' לא הודו לו. על ג' הודו לו: גנז ספר רפואות, והודו לו; כתת נחש הנחשת, והודו לו. […] [בבלי ברכות י ב]
מסתבר שהיתה כאן מהפכה לא רק בתחום הדת, אלא גם בתחום הרפואה. בדרך החוצה: הנחש המרפא וספר רפואות. הנחש המרפא הוא דמות מוכרת מן ההויה התרבותית של עמים רבים במזרח הקדום. מוכר עד היום הנחש ההמלופף על מטהו של אַסקלֵפִּיאדֶס. ספר רפואות, מאידך, הוא חידה. הדמיון הוא הגבול בבואנו לשער מה היה כתוב באותו ספר עלום, שחזקיהו ציוה לגנזו. רק לעתים נדירות משאירה הצנזורא עקבות כה ברורים כבמקרה שלפנינו.
ובכל זאת, לא בכל הדיונים ההלכתיים הסכימו החכמים עם המלך. כך קרה, למשל, כשהמלך עיבר חודש ניסן בניסן, במקום באדר כנהוג. החכמים מתחו גם ביקורת על מדיניות החוץ של חזקיהו, ואף על מדיניות הפנים. אבל עקרון אחד מסתבר לגמרי: מותר וחיוני לנו להשיל מעלינו קליפות, כדי להתחדש בעתיד טוב יותר. כדברי ר' מאיר ננמ"ח: "בהשילי בלי כל חשש, תרבות של עור אשר יבש". הדור ההוא ויתר על חפץ-קסם. על מה נוותר אנחנו?
וי זה אתה בציור איך זה קרה?
איך זה קרה…
אחד הדברים הטובים (הבודדים לצערי) שיצאו מ"שקוף" הוא שפגשתי את דניאל מורגנשטרן, המאייר המחונן המלווה את טורי פרשת השבוע מראשיתם.
קישור לאתר של דניאל בגוף המאמר, והנה גם פה: http://www.danielmorgenstern.com
יש לו חופש אומנותי מלא לאייר כאוות נפשו, והשבוע נכנס גם דיוקני לציור (ולא בפעם הראשונה).
אהבתי את עניין ההתקדמות…
אני חושב שהגיע הזמן להשיל את העור הישן של הכהונה… מה דעתך?
מה זה ננמ"ח ?
טל –
אני בהחלט בעד להשיל את העור הישן של היהדות, אבל אינני בטוח שחוגי הכהנים הם היחידים שאת עורם יש להשיל. נהפוך הוא – עם חרבן בית שני נפטרנו מרוב מה שהיה להם להציע.
רוב העבודה כרגע, להבנתי, הוא להשיל את עור הרבנות.
משה –
ראשי התיבות מגיעים מחלקו השני של הפסוק במשלי יח ד:
מַיִם עֲמֻקִּים, דִּבְרֵי פִי-אִישׁ; נַחַל נֹבֵעַ, מְקוֹר חָכְמָה
הנה קישור:
http://kodesh.snunit.k12.il/i/t/t2818.htm#4
כזכור, פירש ר' נחמן פסוק זה על עצמו.
הי אורי,
אני דווקא מוצא שהרבנות בבסיסה היא נכונה, אלא שהיא הלכה והתקלקלה בגלות עד לאין הכר.
בסיסה של הרבנות, כפי שאני מבין, היא בסנהדרין -מוסדות המשפט היהודיים, שהיוו בסיס לחברת צדק. המשנה והתלמוד, הם הד רחוק לדיונים ולמסקנות שהגיעו אליהם בסנהדרין.
אלא שההממשיכים של הסנהדרין שכחו שהבסיס הוא צדק (זהו גם בסיס תורת הנביאים). הם הלכו והתבססו על חכמי הדורות הקודמים, במקום על השאלה הפשוטה היכן הצדק. כך קרה, שעם השנים עיוותים עמוקים הלכו ונכנסו לשיטת הרבנים. עד שהיום יש דברים שיש בהם אבסורד הצועק לשמים, והצדק רחוק מאד מלהעשות.
והרי עיקר תורת הנביאים הייתה צדק, משפט וחסד. בשני הראשונים הרבנים נכשלו.
אבל אם ינקו עצמם מההסתמכות המוחלטת על דורות קודמים, וישאלו את עצמם, היכן הצדק (או בלשון התורה "צדק צדק תרדוף…"), והנה שוב יחזור המשפט לישראל, ושוב תהיה כאן אומת צדק.
טל –
הולדת היהדות הרבנית אצל ר' יוחנן בן-זכאי ביבנה. לפני כן כמעט שלא היו חכמים שנשׂאו בתאר "רב" (רק הבט ברשימת הזוגות בפרקי אבות). כלומר, הרבנות ירשה את בית המקדש.
בתור שכזו, היא הדרדרה מהר מאד לגולה ולגלותיות. שם ובאופן זה העבירה את רוב ימיה. אין לי עניין כאן להעמיד את הרבנות לדורותיה למשפט ההיסטוריא. מי אני שאשפוט מוסד ששׂרד כמעט 2000 שנה?
אבל את פסק הדין נתת בעצמך: כשלון בשניים משלושה עיקרים.
לגבי הצדק, כמו לגבי השלום – אם נמשיך לרדוף, הם ימשיכו לברוח.
נכון שהחבר'ה נכשלו בשתיים מתוך שלוש המשימות, אבל יש כמה סיבות שעדיף לתקן, מאשר להחליף.
1. עולם שבו מבקשים לתקן, ולא להרוס, הוא עולם טוב יותר. אתה יכול להוציא להורג אסיר, או לחלופין, לחפש דרכים לשקמו. אתה יכול להרוג אויב, או לחלופין, למצוא דרכים לחיות איתו בשלום. נראה לי שהחברה שלנו הולכת ומשתפרת, ככל שאנו נוטים יותר לצד המתקן.
2. את העולם קל יותר לשנות על ידי שיתופי פעולה, מאשר על ידי מלחמות. ובנוסף, בסופן של מלחמות, גם אם ניצחת, על פי רוב העולם מתקלקל.
3. ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה.
4. כאשר יש לך ריכוז כוח מולך המונה מאות אלפים, מאד לא ממולץ לשני יתושים קטנים שכמונו לנבוח….
5. הם בכל זאת הצליחו לא רע במשימה אחת (יותר טוב מחסידיו של מרקס). עכשיו כל שעליהם לעשות, הוא להצליח בעוד שתי משימות.
אבל שׂים לב – אני לא ביקשתי להחליף, ודאי שלא להוציא להורג או לפתוח במלחמה.
אני בקשתי להשיל עור. הנחש המשיל עורו אינו מת, הוא רק מתחדש. זה מה שצריכה הרבנות לעשׂות.
(חוץ מזה, אני מפנה אותך לדבריו של שמעיה על הרבנות. הוא אמר, לא אני).
יתושים נובחים איני מכיר כלל, ואם יש כאלה, אני ממליץ להם לנבוח בכל המרץ. אנחנו, מאידך, יכולים, צריכים, חובה עלינו, לעקוץ בכל הזדמנות.
דר' נכבד
שמעיה שדיבר על הרבנות דיבר על השררה ולאו דווקא על הממסד הרבני כפי שאנו מכירים אותו היום (ראה פירוש רבנו יונה וברטנורא על המשנה)
ויתושים לרוב שהם עוקצים, מעבירים מחלות…
ברכות
משה –
ר' יונה גירונדי ור' עובדיה מברטנורא ורבנו יונה הם, איך לאמר, רבנים. אין סיבה לצפות לכל סוג אחר של פרשנות מהם.
שמעיה, מאידך, לא היה רב.
דוקטורא נכבד
זה נכון שכל האדונים הנכבדים הללו הם רבנים, ברם המשנה מדברת על רבנות ולא על רבנים,
להזכירך גם רבי יהודה הנשיא לשיטתך היה רב וכו' וכו'
ובכל זאת:
שמעיה אומר: שנא את הרבנות – כיצד? מלמד שלא יניח עטרה מעצמו לראשו אבל אחרים יניחו לו" (אבות דרבי נתן, יא)
ניתן לראות שמדובר פה על סוג של "המלכה" ז"א מדרגה חברתית ולא על מדרגה דתית.
וקצת סימוכים מעוד רבנים ומוקדמים יותר 🙂
– רבינו בחיי בן-אשר בפירושו למשנה כותב: " 'ושנא את הרבנות', שתשנא את השררה ולא תעלינה בפיך ולא תיקחנה בידיים עד שיתננה לך אחרים"
– תלמידי רבן גמליאל יוכיחו, שהיו מוצרכים מפני עניותם, ולא רצו לקבל עליהם שררה.
הוא מה שאמרו בפרק 'כהן משוח', זה לשונם: כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם – עבדות אני נותן לכם (המקור: הוריות י, ע"א).
ואמרו עוד: אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה! ומנלן? (ומהיכן?) מיוסף, מפני שהנהיג עצמו ברבנות קודם אחיו (המקור: ברכות נה, ע"א).
– דוגמא נוספת למי שסירב לקבל תפקיד בכיר (רבנות?) של אב בית דין בגלל עניין השררה:
במשנה, במסכת עדויות, פרק ה, משנה ו, מביאים ארבע הלכות שקבע עקביא בן-מהללאל כדעת יחיד כנגד דעת רבים.
באו אליו חכמים וביקשו ממנו שיחזור בו מפסיקותיו ההלכתיות, ובתמורה על כך, ימנו אותו חכמים לאב בית דין בישראל, היינו, משנה לנשיא הסנהדרין.
שיב להם עקביא: "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא לֵיעָשוֹת שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים: בשביל השררה חזר בו".
שתזכה ללכת בדרכי השם,
משה.
דרכי השם רבות מאד, בטח אני הולך לפחות בחלק מהן, לפחות חלק מהזמן. אבל אשרי וטוב לי שתלמידי חכמים מסתופפים פה בבלוג ומביאים דברי תורה.
אציין רק שבמראה המקום שהבאת עקביה בן-מהללאל, אף הוא, אינו נקרא רב.
דוקטורא נכבד
אולי הייתי צריך לברך
שתזכה להמשיך וללכת בדרכי השם )
אסיים את הלילה בציטטה פשוטה מהמילון:
רב (או רבי) הוא סמכות דתית גבוהה ביהדות. משמעותה הפשוטה של המילה היא מורה. הפירוש המקורי של השם "רב" הוא מנהיג, אדון או גדול (למשל: "עבד המשמש את רבו")
ברכות וישר כח
משה.