ויקח קֹרַח בן-יצהר בן-קהת בן-לוי, ודָתָן וַאֲבִירָם בני אֱלִיאָב, ואוֹן בן-פֶּלֶת בני ראובן, ויקֻמוּ לפני משה, ואנשים מבני-ישׂראל, חמשים ומאתים נשׂיאי עדה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אנשי שם. ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם: "רב לכם, כי כל העדה כֻּלָם קְדֹשים ובתוכם יהוה. ומדוע תתנשׂאו על קהל יהוה? […] וַתִּבָּקַע האדמה אשר תחתיהם, ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אֹתם, ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקֹרח, ואת כל הרכוש. וירדו הם, וכל אשר להם, חיים שְׁאֹלָה, וַתְּכַס עליהם הארץ, ויאבדו מתוך הקהל (במדבר טז).
קרעחצן
איור: דניאל מורגנשטרן
סיפור קרח הוא בעיקרו סיפור פוליטי. קבוצה של לויים ובכירים משבט ראובן קראו תגר על מנהיגותם של משה ואהרן. השאלה בבסיס מחאתם פשוטה: אם כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהוה, באיזו סמכות מתנשׂאים האחים על הציבור? משה אינו מבזבז זמן על ויכוחים חוקתיים. הוא פונה הישר למקור הסמכות העליון, הלא הוא ריבונו של עולם. אח"כ, כמו אליהו נגד כהני הבעל, הוא מזמן את המורדים לדו-קרב מחתות, וברגע המתאים פותחת הארץ את פיה ובולעת את כל האופוזיציא. אני יכול להעלות בדעתי כמה ראשי מדינות שהיו שׂמחים מאד על תרגיל כזה.
העונש של המורדים היה חמוּר שבחמורים – מוות המוני שלהם עצמם, של בתיהם, של כל האדם אשר להם ואפילו הרכוש. העניין אומר דרשני. מילא קרח, דתן ואבירם, און בן-פלת ו-250 הנשׂיאים; אבל מה חטאו בנות- ובני-ביתם? אילו היה הדבר קורה בימינו היתה העיתונות העברית מדברת מן הסתם על "עונש בלתי-מידתי".
אבל האם נגזרה על ביתו של קרח כליה גמורה? הדעה הרווחת בציבור – עד כמה שאני מכיר אותו ואותה – היא שקרח ועדתו נבלעו באדמה ונעלמו מן העולם. אבל אם כך, מי כתב את תהילים מב-מט ("למנצח משׂכיל לבני-קרח; לבני-קרח משׂכיל שיר ידידֹת; למנצח לבני-קרח מזמור)? מיהו הימן צאצאו של קרח שמונה למשורר על ידי דויד המלך (דברי-הימים א ו טז-כג)? מי הם המשוררים "בני-הקָרחים" שהיללו בזמרתם את מעשׂיו של המלך יהושפט (דה"ב כ יט)? ומי הם "בני-קרח" המופיעים על אוסטרקון מהמאה ה-6 לפנה"ס שנתגלה בחפירות בערד?
כדי להגיע לתשובה לא לא צריך להרחיק יותר מדי. כבר בספר במדבר עצמו (כו י-יא) מודה הסופר המקראי: "ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אֹתם ואת קרח; במות העדה, בָּאֲכֹל האש את חמשים ומאתים איש, ויהיו לנס. ובני קרח לא מתו!"
לקח אחד, מיידי ופשוט, הוא שאין סיבה לקבל כפשוטם את כל דברי האגדה המופיעים בתורה (ובנביאים, בכתובים, בספרות החיצונית, בכתבי חז"ל ובאופן כללי). מקובלת עלי שיטת הפרשנות לפיה מורכבת התורה, והתנ"ך כולו, מגרסאות שונות ומגוונות, שעברו מאות שנים של עריכה. אם כן, הרי שאין תמה שפה ושם נמצאות גם גרסאות שאינן עולות בקנה אחד, או אפילו סותרות זו את זו.
מצד שני, המסקנה לעיל לא נועדה לערער על חשיבות התנ"ך באופן כללי, או אפילו על מידת האמינות שניתן לייחס לו בבואנו ללמוד גם קצת היסטוריא. נהפוך הוא. הסתירות דוקא מעוררות אמינות. כיצד? אם אכן עברה התורה עריכה יסודית כל כך, במשך מאות שנים ועל ידי מי-יודע-כמה עיניים, סביר להניח שנמצאו לא מעט הזדמנויות להחליק סתירות, לפתור אותן, או פשוט להעלים כל זכר למה שעלול לעורר חשד או ספק. העובדה שהסתירות הללו נותרו במקומן מלמדת על הכבוד הרב שרחשו העורכים לכתוב. דברי אלהים חיים ממש.
אבל מסתתר כאן גם לקח נוסף. לפעמים, בכלל לא משנה מה כתוב. משנה מה אנשים חושבים שכתוב. אם הדעה הרווחת בקרב הציבור היא שקרח ועדתו עברו מן העולם במדבר, למי אכפת שהם מופיעים בתהלים, בדברי-הימים, או אפילו בפרשת פנחס? אם לשמעון פרס יש אמא ערביה, למי אכפת ששׂרה מלצר-פרסקי, ספרנית ומורה לרוסית, היתה נינתו של הר' חיים מוולוז'ין? כשהאמת חוגגת, העובדות מחפשׂות מחסה.
לשיטת הרמב"ן: כל האדם אשר לקרח – הכוונה לעבדיו שהם רכושו ואלי מדובר גם על ישראל אחרים שהיו בביתו שנמשכו אחר עצתו, ובניו מכיוון שהיו צדיקים זכותם עמדה להם ולא נענשו.
לשיטת הסופרנו: כל מי שנמשך אחר מחלוקתו ולכן לא מתו בניו שלא נגררו אחריו בזה.
בקיצור יש גם מפרשים שנותנים הסברים שלא כ"כ חסרים על פני ההסברים שלך, ונראה לי שאתה מתעלם מהם.
אני לא מתנגד לפרשנות אישית אבל כדאי לקרוא ולהתייחס למי שהסביר לפניך, כמו שכמובן עושים בכל תחום (לדוגמה: לא יעלה על הדעת שמישהו ייתן דעה מסויימת בפסיכולוגיה תוך התעלמות מוחלטת מכל מי שהסביר את הנושא בו הוא מתעסק לפניו).
פינגווין –
(א) ודאי שהתכוונת לספורנו, אבל מה שכתבת הצחיק אותי מאד בכל זאת.
(ב) דוקא עברתי על מפרשים, וידוע לי היטב שחז"ל לדורותיהם נדרשו להצדיק את הסתירות. לעומת הרמב"ן וספורנו יכלתי להביא את אבן-עזרא: "ואת בתיהם – שם כלל לנשיהם *ובניהם* וטפם".
(ג) יכלתי, אבל לא הבאתי. זאת משום שאני חולק לגמרי על הדוגמא שהבאת בסוף דבריך, כמו גם על הקביעה ש"לא יעלה על הדעת" וגו'.
הנחת היסוד של הפרשנים הרבניים היא שכל התורה ניתנה בסיני, שכולה אמת, ושאם יש בה סתירה הרי שמדובר בסתירה לכאורה, שכן בתורה לא יכולות להיות סתירות. כשאתה יוצא מנקודת הנחה כזו, ודאי שאחרי בירור מעמיק תגיע למסקנה שבתורה אין סתירות.
פסיכולוגיא אני מבין רק בגרוש, ובגרוש לא צריך להתייחס למחקרים (זה עולה לפחות 400 ש"ח לשעה לא כולל מע"מ).
מה שאתה דורש ממני מקביל לדרישה מגיאולוג, ביולוג, פיסיקאי וכו' שיסביר איך כל תופעות הטבע שהוא מכיר יכלו להתרחש בפחות מ-6,000 שנה. יעלה גם יעלה על הדעת שהם לא יטרחו אפילו.
(ד) הנקודה המרכזית בטור היא שלא משנה מה אמרו הרמב"ן וספורנו, לא משנה מה אמר אבן-עזרא, ואפילו לא משנה מה כתוב בתורה. משנה מה אנשים חושבים שכתוב.
גש ל-100 אנשים ברחוב ושאל אותם מה עלה בגורל קורח ועדתו. (נתייחס לרגע רק לאלה ששמעו בכלל על קורח ועדתו…) כמה מהם ידעו להתייחס ל"ובני קרח לא מתו"? כמה מתוך אלה יוכלו להביא מדברי המפרשים? וכמה יגידו לך פשוט – נבלעו באדמה וזהו?
חחח, לשיטת הסופרנו, ענק. בתור בור בענייני פרשנות לתורה, קראתי סופרנו בלי למצמץ, וזה נראה לי הגיוני לגמרי. אחרי הכל במאפיה יש ערך לנאמנות ושיני בנים לא תקהנה…
יוסי –
להגנת הפינגווין אני חייב לספר שכשכתבתי את התגובה שלי, אחרי הצחוק ועם כל הכוונה, גם אני הקלדתי סופרנו.
אני מתבונן במקלדת, ולא כל כך מבין מדוע האצבעות זרמו כך ולא אחרת.
ספורנו, סופרנו, שניהם איטלקים, מי יודע אולי בכל זאת יש קשר…
דווקא בעניין קורח, אני תמיד נהנה מהעלילה הפוליטת המובהקת. עלילה שכה מתאימה לימינו.
הנה יש לך מנהיג ענק שבענקים כמו משה. שיש לו את כל המעלות המשובחות של מנהיג אמיתי. מנהיג שלא אכפת לו שאנשים נוספים לוקחים חלק במנהיגות (אלדד ומידד). מנהיג שאינו מרגיש שהוא יכול לקחת את המשימה (מעמד הסנה). מנהיג ששומר על העם שלו, על אף שמוצע לו להקים עם שלם מזרעו בלבד (לאחר חטא העגל). מנהיג שכל חטאו, שהרים פעם אחת מקל על סלע…. על סלע ולא על אדם, ועל כך נענש.
והנה עומד מולו קורח ועדתו. שמין הכתוב נראה שהדבר היקר וחשוב לו, הוא המעמד והיקר. ובשם הפורמליות והרטוריקה, הוא ועדתו מבקשים להם יקר וכבוד.
אך סימלי הוא שהקב"ה (האמת), הוא זה שנוקם מיד בקורח ועדתו, ולא משה.
אך… איפה הימים שהאמת שרתה בתוך ישראל ועשתה משפטים מיידים וברורים….
ובעצם, אני מעדיף את השיטה היום, שהקב"ה משאיר לנו את הצורך לברר בעצמנו את האמת, ולא לאפשר לרטוריקאים להוליך אותנו שולל. כך אני יודע שאנו עצמאיים יותר. נבונים יותר. מחוברים יותר לקב"ה 🙂
טל –
לדעתי אתה ממעיט בערך של טענת קורח. "כל העדה כֻּלָם קְדֹשים ובתוכם יהוה" יכול להתפרש דמגוגיא זולה. אבל לא נשכח ש"דמגוג" הוא בסך הכל "מורה העם". הטענה של הקרחניסטים היא דמוקרטית מעיקרה.
עם זאת, אין לי שום אפשרות לשפוט את קורח, כיון שברור לי לגמרי שהסיפור כפי שהוא לפנינו הוא עיבוד מאוחר של חומרים קדומים בהרבה, שמי יודע מה עומד מאחריהם. מקובלת אפילו טענה במחקר שסיפור קורח וסיפור דתן ואבירם היו מלכתחילה סיפורים שונים לגמרי.
לעניין האמת, אני שׂמח להשאיר אותה לרבש"ע. אבל את העובדות אני אוהב לברר לעצמי.
אני חושב שהטקסט מראה שהיו כאן שתי בקשות שונות:
קורח: יוצא נגד הנבחרות של אהרון ומשה. משה מציע לקורח שתהיה בחירה מחדש על ידי הקב"ה, וקורח נענה לאתגר… ללמדנו, שקורח בעצם חש שהוא מתאים יותר ממשה ואהרון ומקווה שהקב"ה יבחר בו…. (נראה כאינטרס אגוצנטרי)
לעומתו, דותן ואבירם, חושבים שמשה אינו מנהיג טוב (כיוון שהביאם למדבר, לאכול חצץ), והם קוראים תיגר על נבחרותו.
נראה שכל מפלגה חברה לסיפור מאינטרסים אחרים, לקרוא תיגר על מנהיגותו של משה. אין ספק שמשה לא נבחר בבחירות דמוקרטיות. מניסיוני במפלגות מתחילות, אם רוצים שהן תקומנה, עליהן להיות מריטוקרטיות בהתחלה. אבל יש לקבוע מועד וזמן ברור, וגם דרכים להדיח מנהיגים במידת הצורך, כדי שהמריטוקרטיה תבגור לידי דמוקרטיה, ולא תהפוך לדיקטטורה.
הנה נראה שמשה, בחפץ לב, מעמיד את בחירותו, לבחירה מחדש. אומנם לא על פי כללי הדמוקרטיה, אלא על ידי האמת.
לבסוף, אני מעריך שאין מדובר מסופר בסיפור עתיק, אלא בסיפור שנועד לצרכים פולטיים בסוף המאה ה-6 לפנה"ס. אם שמות בני קורח כתובים על אסתירקון, משמע שהם היו חשובים, והיה צריך לספר שהם היו חוטאים, כדי להקטין את כוחם בעיני מקימי העם היהודי, וכדי לשרת מפלגה אחרת שהשתתפה בכתיבת התנ"ך.
אם הסיפור אכן עבר עריכה מאוחרת אז נעשתה כאן עבודה גרועה מאוד.
דבר ראשון יש חוסר רציפות נוראי בסיפור הוא נקטע פעמים, מתערבב מאוד ורק יוצר בלגן בראש.
דבר שני, וכאן זה אולי דוקא לכתחילה, הטעם למרידה מופיע בבירור (העדה קדושים מדוע תתנשאו) מטרת המרידה נשארת עמומה! התפטרות? בחירות? חילוף? רוטציה? הדרישה שלהם ממשה פשוט לא נזכרת. צריך לחפור בתוך דברי משה כדי לגלות שהם קמים על אהרן, אבל גם שם זה נראה שרק קרח קם מולו.
בעיניי מטרת ומגמת הקטע כולו הוא כדי להגיע לסוף הפרשה שם נאמר לאהרן שהכהנים ישאו את "עוון המקדש".
דבר שהיה משאת הנפש בתחילת הפרשה וגורם לקנאה, הופך להיות מעמסה ותפקיד מעורר אימה. ההתנשאות מעל העם הופכת לשליחות קשה ולמימוש תפקיד.
אפשר להסביר את הסיפור מסיבות הסטוריות, אפשר מסיבות פוליטיות. יש הסברים טובים יותר וטובים פחות על למה הוא נכתב. אני מעדיף להתמקד במה שהסיפור מעלה לנו ורוצה להגיד לנו.
את המשמעות הזאת יכול כל אחד מאיתנו להגשים בחייו הפרטיים בהקשר של מימוש עצמי והגשמת הייעוד שלנו בעולם. ייעוד שלאחד נראה מושך מאוד לאחר הוא מטלה כבדה, ייעוד שנראה בזוי לאחד, אחר יכול למצוא בו עולם ומלואו. והמסר העיקרי שהסיפור נותן לנו הוא שאדם שממוקד במה קורה אצל השני מאבד את מקומו הוא (במקרה שלנו זה כמשמעו איבוד המקום, הבית והאנשים).
יאיר –
קטנתי מלתת ציונים לעורכי התורה, אבל אתה צודק גם בעניין חוסר הרציפות, גם בעניין המטרה העמומה. מהדגש על "כל העדה" אני מריח שיש כאן עניין של מחאה נגד קבוצה בדלנית, אבל מכאן ועד הצבעה על הקשר היסטורי מסויים הדרך עוד ארוכה.
טל העריך שמדובר בטקסט מסוף המאה ה-6. האף שלי מושך לשלהי המאה החמישית (אני בין המתארכים את עזרא לסביבות שנת 400). בכל מקרה, נראה לי סביר ביותר שהפרשה משקפת הדים של מאורעות מימי פרֹס הפרסים.
בכל מקרה, דבריך מחזקים לדעתי טענה שהעליתי בטור: דוקא משום שהעריכה אינה מושלמת אני מוכן לקבל את ערכו של הטקסט כמקור היסטורי. סיפור המסגרת אינו מקובל עלי כעובדתי, אבל אין לי ספק שמשוקעות בו עובדות רבות.
בקשר למה ש"הסיפור רוצה להגיד לנו" – כאן חשוב לזכור שהסיפור לא רוצה שום דבר. הסופר רוצה. בלי לדעת מי הסופר, אי אפשר לדבר על רצונו, אלא על רצון הקורא/ת למצוא בסיפור את אשר הוִא רוצה למצוא.
בכל זאת, דומני שהיטבת לכוון בקשירת כל הסיפור לעבודה במקדש. הלוואי ויכלתי לאמר דברים ברורים יותר. אולי יצטרף לדיון מר ינשוף, ויוכל להאיר את עינינו.
אורי,
קטונתי גם אני מלתת ציונים לעורכי התורה ולחוקריה…
אבל אפשר גם אפשר לנסות להבין מה הסופר או במקרה הזה העורך רוצה, וזאת ע"י שימוש בתוצר הסופי שהוא השאיר לדורו ולדורות הבאים, הסיפור המוגמר שלפנינו. אולי זה חלקי אולי זה לא מדוייק מספיק, אבל זה בהחלט אוחז בדבר היחיד שאפשר לאחוז בו בודאות, הסיפור כפי שהוא נמצא לפנינו. בריאליה אני כבר מבין הרבה פחות.
אגב, אולי יש כאן מבין הקוראים או אולי אתה, מי שיודע להצביע על קשר ודימיון בין סיפור זה לסיפור קין והבל שיש בהם הרבה מאפיינים דומים (היענות למנחה, האדמה בעלת הפה, הקול שצועק מתוך האדמה). האם זה משויך במחקר לאותו הכותב, האם יש התייחסות (ומשמעות) לדימיון בין הסיפורים?
יאיר,
ככל שאני קורא יותר בתנ"ך, אני חושב ש"העריכה הגרועה" נועדה לשרת מטרה מכוונת כל שהיא. אני יותר ויותר נוטה לחשוב שהשאירו כאן פגמים בעריכה, כדי שאנו הקוראים המשכילים, נבין רמזים דקים הנמצאים בתוך הטקסט, שנועדו לספר סיפור הרבה יותר מעניין על הדרך להיות אדם הפועל למען הקב"ה.
טל –
אני מסכים עם המחשבה שלך על הרמזים. זה הצד היפה של שבעים פנים. מצד שני, ההתמסרות הזו לאמת, כשאינה מאוזנת על ידי עובדות, לעתים מסוכנת בעיני.
יאיר –
שאלה מרתקת על קין והבל. אני לא מכיר השוואה כזו, אבל אינני מומחה גדול, לא בחקר המקרא ולא בפירושי חז"ל.
הי אורי,
הנחת הבסיס שלי היא שקיימת אמת. האמת מורכבת, מסוכבכת מאד. אנו יכולים לחושף אותה לאט לאט על ידי עבודת צוות באמצעות עובדות ובחינה משותפת וביקורתית של המסקנות שאנו מסיקים מהעובדות.
כשאני אומר שאני מרגיש שיש כאן משהו סמוי, שרוצה לרמוז לנו על משהו הרבה יותר עמוק, אני אומר זאת על תחושות הבטן שלי. כדי להציף את הרמזים ולבנות תמונה הרבה יותר ברורה, יהיה עלינו לבחון ביחד את העדויות ולראות האם אנו מגיעים להסכמה רחבה על משמעות העובדות הללו.
שבת שלום,
טל
טל –
הנה סוף סוף הבנתי את ההבדל היסודי בין תפיסות העולם שלנו. אתה מניח שקיימת אמת. אני מניח שלכל אחד קיימת אמת. כלומר יש המון אמיתות.
אורי,
השאלה היא אם אתה ואני יושבים אחד ליד השני, ואתה ואני רואים רכב ממהר לכיווננו. האם עלינו להזהיר אחד את השני, או שמא לך יש אמת משלך ולי יש אמת משלי, ואם אני רואה רכב ממהר לכיווני, האם זה אומר שגם רכב ממהר לכיוונך?
כיון שכאן מדובר לא באמת אלא בעובדה – כן. הרכב אותו רכב והוא ממהר לכיוון שנינו.
יופי, מזל. שנינו חומקים מהרכב בזמן. עכשיו הרכב חולף, בלי לפגוע בנו, ונעצר בחריקת בלמים כ-100 מ' מאיתנו.
עכשיו אנו מנסים לברר מדוע הוא דהר לכיוונו. אתה מעריך שהוא לא שם לב. אני מעריך שהוא בא לבצע פיגוע טרור. הנהג יודע למה הוא עשה זאת?
ברור שבשלב הפרשנות לכל אחד מאתנו תהיה פרשנות שונה לעובדות. השאלה היא האם יכול להיות שהנהג יודע למה הוא עשה זאת (או לפחות פסיכולוג טוב ידע למה הוא עשה זאת)? ושאלה נוספת היא האם יש לנו דרך להגיע למסקנה משותפת שתתאם למחשבה האמיתית של הנהג?
נאה דרשת. ברגע שעברנו לדבר על פרשנויות – נכנסה האמת.
פרשנות היא עניין של ראשוּמוֹן. כלומר לכל אחד יש אמת משלו.
האם יש דרך למסקנה משותפת? כן. זה עניין של משׂא ומתן.
שתתאים למחשבה האמיתית של הנהג? זה אוכל לדעת רק עם מכשיר מדוייק לקריאת מחשבות.
עכשיו עלינו לשאול שאלה עקרונית.
האם כל אחד ישאר עם האמת שלו (הפרשנות שלו), או שיש יתרון לדיון ולניסיון לבחון את העובדות ולנסות להגיע למסקנה משותפת, שתתאים לכל העובדות כפי שכול הצופים ראו?
נדמה לי שכל עניין החקירה המדעית היא ניסיון ליישב בין כל העבודות שהמשתתפים חוו. לפחות במדעי הטבע, אנו רואים שיש יתרון לחקירה הזאת, והיא מאפשרת לנו לנתב את עצמנו ביותר הצלחה.
האם הדבר גם לגיטמי במדעי החברה בעינייך?
אין לי סמכות לקבוע במדעי החברה.
בד' אמות שיש לי במדעי הרוח דומני שהמטרה לישב את העובדות כך שתוכלנה לשרת את ההווה באופן מועיל ומאשיר יותר. מעבר לשאיפה ערטילאית זו, דומני שאין במדעי הרוח שום דבר לגיטימי כלל.
מסקנה משותפת היא הכרח, אם ברצונך להביא מדרש לכלל מעשׂה. לכל הפחות, צריך להגיע להבנה על מה מסכימים ועל מה לא. אין כורח שכל העדות תשתפנה פעולה בכל דבר ועניין. מספיק שרוב העדות תשתפנה פעולה חלק מהזמן על חלק המנושׂאים.
אורי,
אני מבין את הקושי ליישב את כל העובדות מעל גבי פרדיגמה אחת, במדעי הרוח.
יחד עם זאת, אני את צור מחצבתי חייב למדעי הטבע, ששם ניתן ואפשר וחייבים ליישב את כל העובדות, עם כל המסקנות של קהילת החוקרים (וגם של פרטיקנטים שמתמשים בידע ובטכנולוגיה שמקורם בקהילות המדעיות). זה מאפשר לנו דברים שאבותינו אפילו לא יכלו לחלום עליהם (כמו למשל קיום בלוגוספירה).
יש סיבות אפיסטמיולוגיות רבות לכך שמדעי הרוח יתקשו לעמוד בדרישות מדעי הטבע, ולכן בהחלט נראה לי שכדאי להסתפק לעת עתה, בהסכמה רחבה ככל הניתן על כמה שיותר עובדות.
וכאן נדמה לי כי נוכל לשתף פעולה.
בשדה הסמנטי שלי, אגב, אמת היא מערכת פרדיגמתית שמתיישבת עם ממצאי קהילת חוקרים רחבה מאד, ויחד עם ההתאמה לפעילות פרקטיקנטים. מעבר לכך, כנראה לא נוכל להגיע 🙂
טל –
גם במדעי הטבע יש איזורים שלא ממש מתיישבים יחד. אני אמנם מבין מעט שבמעט בתחום, אבל אנשים שמבינים יותר טוענים שגם תורת היחסות וגם מכניקת הקוואנטים מתאימות למציאות ברמה מרשימה, אך אינן יושבות יחד יפה.
אבל אני מקבל את הצעת הביניים שלך: הבה ננסה להסכים לרוחב על כמה שיותר עובדות, ואח"כ נראה.
אי ההתאמה של מכניקת הקוואנטים ותורת היחסות, מראה לאנשי מדעי הפיזיקה, שמשהו שגוי בפרדיגמות שלהם. כבר כמעט 90 שנה, הם מנסים ליישב את המחלוקות הזאת, ועדייין מקווים למצוא פרדיגמה שתסדר את המחלוקת.
לגבי הצעת הביניים: הייתי מוסיף שלאחר ההסכמה ההרחבה ביותר, חשוב שהפרדיגמה שנבנה תתאים גם לפרקטיקנטים. הרי אם לדוגמא נישב במגדל השן שלנו ונימצא שיטה להשגת שלום, יהיה עלינו לבחון זאת במבחן התוצאה של הפרקטיקנטים.
אם הפרקטיקנטים לא יצליחו, אזי יתכן שהתיאוריות שלנו שגויות 🙂
הרי בסופו של דבר אנו רוצים לחפש את המציאות שמחוץ למעבדה, ולשנות אותה.
אנחנו ה"פרקטיקנטים". אי-אפשר להתחמק עוד מאחריות.
לא יודע עדיין באילו כלים ובאיזו דרך, אבל המשׂימה ברורה.