וידבר יהוה אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתֻרוּ את ארץ כנען אשר אני נתן לבני-ישׂראל […] ויעלו ויתֻרוּ את הארץ ממדבר צִן עד רְחֹב לְבֹא חֲמָת […] וישֻבוּ מִתוּר הארץ מקץ ארבעים יום. וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני-ישׂראל אל מדבר פארן קדשה, וישיבו אתם דבר: […] "באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש הִוא, וזה פריה. אפס, כי עז העם היֹשֵב בארץ, והערים בְּצֻרוֹת גְדֹלֹת מאד, וגם ילדי הענק ראינו שם" […] וַיַּהַס כָּלֵב את העם אל משה, ויאמר: "עָלֹה נַעֲלֵה וירשנו אֹתָה, כי יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו: לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו. ויֹציאוּ דִּבַּת הארץ אשר תרו אֹתָה אל בני-ישׂראל לאמר: "הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אֹכֶלֶת יושביה הִוא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מִדוֹת, ושם ראינו את הנפילים בני-ענק מן הנפִלים, ונְּהִי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם […] [במדבר יג]
רק חול וחול
איור: דניאל מורגנשטרן
כהיסטוריון מציב בפני סיפור המרגלים אתגר קשה, אפילו מביך. מחד, אינני מקבל את סיפור המסגרת המקראי כפשוטו. אינני מאמין שעם ישׂראל, 600,000 איש רק הגברים יוצאי הצבא, יצאו כאיש אחד ממצרים ועשׂו דרכם לארץ. מאידך, אם מדובר במֻתוס, הרי שעלי לפחות לנסות להסביר מי ניסח אותו, מתי, ולאיזו מטרה. לשאלות אלה עדיין אין לי תשובה. מצד שני, לתורה שבעים פנים (לפחות), ולא תמיד חייבים לפרש את פרשת השבוע לאור העבר. בחזרה להווה.
בשבוע שעבר דרשתי בקצרה את "חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ" על החזון המדיני לשלום בין תושבי הארץ – מדינה אחת, משותפת לכל אזרחיה, בין הים לירדן. בטור לפני יומיים פיתחתי את הרעיון עוד, והסברתי מדוע נטשתי את חזון "שתי מדינות לשני עמים", המקובל על כולי עלמא (כמעט) כפתרון הנכון, הצודק והמעשׂי לסכסוך הישׂראל-פלשׂתיני. מדרך הטבע, הדעה יוצאת הדופן הזו גררה שלל התנגדויות מטעמים שונים. הנימוק הבולט, אפילו בקרב מי שמחבב את הרעיון, היה שהוא אינו מציאותי, בלתי-ישׂים. כאן בדיוק נכנסים המרגלים לתמונה.
בני-ישׂראל נצטוו להכנס לארץ. אמנם, ראשית מעשׂה באיסוף מודיעיני תחילה, אבל הסוף ידוע מראש: "שלח לך אנשים ויתֻרוּ את ארץ כנען אשר אני נֹתן לבני-ישׂראל". הארץ נתונה. אין סיבה לדאגה. אף על פי כן, עשׂרה מתריסר המרגלים נבהלים מגודל המשׂימה העומדת לפניהם (או ליתר דיוק, מגודלם הפיסי של האויבים), ומנסים לשכנע את העם לוותר מראש. המשך הסיפור ידוע. רבש"ע מתרגז, ובמקום להכניס את עם ישׂראל לארץ תיכף ומייד, הוא גוזר ארבעים שנות נדודים במדבר.
מוסר השׂכל: על אף שיהיה קשה מאד לישׂם את "האזרח בבני-ישׂראל, ולגר הגר בתוכם – תורה אחת יהיה לכם" (במדבר טו כט), צריך להעז ולעשׂות. אמנם אינני מקבל את הסיפור על ארבעים שנות הנדודים במדבר כעובדה היסטורית, אבל אני מקבל גם מקבל את המסר הכללי של הסיפור. פחד ושיתוק, במסווה של זהירות, יביאו אסון. ר' נחמן הבין את זה. הרצל הבין את זה. גם בן-גוריון וז'בוטינסקי. ואנחנו?
אורי שלום,
קושי אחד גדול עם הקטע שכתבת הוא שהבסיס לקטע הקודם שלך והסיבה שבגללה, ע"פ דבריך, עברת לפתרון מדינה אחת, היא שהפתרון של שתי מדינות הוא לדעתך בלתי ישים.
אם כן לטעון שהשוללים מסיבות של חוסר ישימות ממשיכים את דרכם החוששת של המרגלים, הוא מעט דמגוגי, הם יכלו להפנות אותה טענה כלפיך.
השאלה שצריכה להישאל גם כאן הינה מה הפתרון הרצוי ומה הדרך הטובה ביותר להתקדם לפתרון זה.
הפתרון הרצוי בעיניי הוא קונפדרציה של שלוש מדינות (שונות!) ישראל, ירדן ופלשתין. ישים כרגע זה לא, מטרה לטווח ארוך יכול להיות.
הדבר החשוב ביותר בשביל שת"פ שכזה הוא אמון הדדי, דבר שלא ייתכן בין אנשים שאינם בעלי זכויות שוות, לכן הדבר הראשון שצריך לקרות הוא הקמת מדינה פלסטינאית.
הישימות של מהלך כזה תלויה בכמה גורמים (שאת חלקם מנית בפוסט הקודם) אבל בדיוק כמו שטענת שזה לא ישים אני יכול לטעון שזה ישים. האמת היא שאני לא יודע, ובמקרה כזה אני מעדיף להמשיך בדרך האופטימלית בעיניי, ולא לבטלה בגלל האפשרות שזה לא ישים (כמו שאתה כותב בפוסט הזה) וכדברי כלב "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה".
יאיר –
תודה על התגובה – יש הרבה צדק בדבריך, והם עוזרים לי להמשיך ולחשוב.
בהתייחס לפרשת המרגלים, הודיתי כבר בהתחלה שקשה לי ההתמודדות עם סיפור שהרקע ההיסטורי שלו הוא בבחינת נעלם עבורי.
הסיבה שאני לא מודה ועוזב היא שסיפור המרגלים נתון בתוך סנדוויץ' של ציוויים על חוקה אחת ותורה אחת לאזרח ולגר (ראה גם את הטור על "בהעלתך"). חוקה אחת פירושה בעיני מדינה אחת. זו התשובה שאני מציע לתומכי "שתי מדינות" שירצו להפוך את הטיעון שלי נגדי, כפי שהצעת בראשית דבריך.
מאידך, אין לי תשובה נחרצת על בסיס זה לדבריו של גלעד ישׂראלי (מס' 30 בטור "מדינה אחת"), מעבר לאתגר שהצעתי לו. בניגוד לחזון שתי המדינות ולחזון המדינה אחת גם יחד, מצב של שליטה באוכלוסיא ערבית חסרת אזרחות כבר קיים בשטח. אדרבא – יוביל הציבור התורני מהלך שישכנע את הפלשׂתינים לוותר על זכויותיהם האזרחיות. עצם המחשבה על איך מבצעים מהלך כזה עשׂוי להביא איזה טוב.
לגבי רעיון הקונפדרציא של שלוש המדינות – מעניין מאד!
אמנם, מצד אחד מדובר במהלך מורכב עוד יותר מזה שאני מתאר. מצד שני, בטווח הקרוב יותר הוא מאפשר התקדמות שאינה סותרת את חזון שתי המדינות, ויש בו גם נחמה לנאמני ארץ-ישׂראל השלמה (שתהיה עוד יותר שלמה מאשר ישות בין הים לירדן). מי היה מאמין שהאופציא הירדנית תחזור?