האמריקאים לוחצים, הפוליטיקאים מתנערים, המפגינים מוחים ברחובות נגד הכיבוש. רק נפרק את ההתנחלויות, וכבר יהיה שלום. שתי מדינות לשני עמים, נכון? פעם הייתי בטוח בכך במאה אחוז; היום כבר הרבה פחות.

כשכתבתי  על פרשת "בהעלתך" עמד ברקע טור אחר, של נדב פרץ, שקראתי לפני חצי שנה, ואינו מרפה ממני מאז. בטור "מדינה דו-לאומית – כי אין ברירה" שוטח נדב שורה של נימוקים כבדי משקל לכך שהזמן לחזון "שתי מדינות לשני עמים" חלף עבר. אם אנו חפצים להמשיך לשׂרוד בארץ מעבר לעוד דור או שניים, כדאי שנתחיל לחשוב כיצד מתקדמים לכיוון של מדינה אחד בין הים לירדן, בה יחיו עברים וערבים בשוויון אזרחי גמור. בעודי תוהה כיצד לצקת את חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ לחזון המדינה הדו-לאומית, נחתה בתיבת הדוא"ל שלי התראה על טור של "סוכן זוטר, מקסימום לבלר", באותה רוח ממש. את המסקנות של נדב ושל מרמיט (הסוכן) אני מציע לכן לקרוא בעצמכן. בעצם, לא מציע. ממליץ בחום רב ובתחושת דחיפות. להלן תקציר שבתקציר, ועוד מעט משלי.

הישר מהטור של נדב

נוסחת שתי המדינות מחייבת פירוק המוני של התנחלויות. הדיבורים על חילופי שטחים וכו' הם סוג של אחיזת עיניים. במשך שלושה עשׂורים נבנו ההתנחלויות בשומרון וביהודה לפי הגיון גיאוגרפי פשוט, כך שתשלוטנה על צירי התנועה המרכזיים בשטח. לא מדובר בסוד. המתנחלים דיברו ומדברים על כך בגלוי זה זמן רב. המפה לשׂמאלכן ממחישה היטב במה מדובר. אם נשאיר את אריאל ואת מעלה אדומים בתחום ישׂראל, שום חומה שבעולם לא תמנע חיכוך עז מידי יום ביומו. (האמת? גם אם נוותר החיכוך בעינו יעמוד).

ומה על כל המתנחלים שגרים מחוץ לגושים שיוחלפו? התשובה הסמולנית המקובלת היא "נפנה אותם!" (לרוב מלווה בניצוץ של שׂנאה ושׂמחה לאיד). האמנם? במקרה של אזעקת אמת, סביר להניח שחלק מהציבור העברי בשטחים אכן יתפנה מרצונו חזרה למדינת ישׂראל. אבל מה עם החלק האחר?

לדעתי, מי שסבור שסיפור ההתנתקות מרצועת עזה יחזור על עצמו – טועה ומטעה. ההתנתקות עברה בשקט מופתי (יחסי, הכל יחסי), כיון שמנהיגי הציבור הכתום הורו לשמור על איפוק. להבנתי, הם עשׂו כן כלקח, ואולי גם ככפרה, בעקבות רצח רבין. והתגובה הזו היתה חד-פעמית. נסיון לפנות התנחלויות בכח יתקל בפעם הבאה באלימות קיצונית מן הצד השני. אלימות שתגלוש לפסים של מלחמת אזרחים ממש. ולפני שנמשיך הלאה, אני מציע לחשוב דקה או שתיים בשקט על חלקו של הציבור הכתום ביחידות הלוחמות של צה"ל. ואז עוד דקה או שתיים על מלחמת האזרחים שהתנהלה בתוך ירושלם, בזמן שוספסיאנוס וטיטוס צפו במתרחש מבחוץ ולא האמינו למראה עיניהם. התוצאה – שוב, לדעתי – תהיה זהה. חרבן הבית. לא פחות.

אז מה עושׂים? פתרון אפשרי אחד הוא להניח למתנחלים להשאר בבתיהם, ולהפוך לאזרחים במדינת פלשׂתין. כך תיווצר תמונת ראי, לפיה המדינה היהודית והדמוקרטית מקיימת זכויות שוות למיעוט הלאומי הערבי, והמדינה הפלשׂתינית הדמוקרטית (על כך יש להתעקש בכל הסכם שלום!) תקיים אותן זכויות ממש לציבור העברי שלה. פתרון כזה ימנע עוד סיבוב של מלחמות היהודים, אבל ברור שהוא כרוך בהרבה מאד קשיים ובעיות.

מצד שני, אם כבר גרים שני העמים יחד באותה ארץ, מדוע להסתבך בשתי מדינות קטנות ומשולבות זו בזו גיאוגרפית וכלכלית, כשאפשר להתמודד במסגרת מדינה אחת? אין ספק שכינון מדינה דו-לאומית בין הים לירדן הוא אתגר עצום, מהגדולים שלקחה על עצמה איזושהי חברה באיזשהו זמן. אלא שלאור המציאות, נראה לי שהסיכוי לכך אינו נמוך יותר מהסיכוי לשכנע את הציבור העברי בשטחים להסכים לפרק את ההתנחלויות ולהתפנות מרצון. ובכל מקרה, דוקא מן הכתומים למדנו:  עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה.