הבוקר צפיתי בטקס ל"ג בעומר בביה"ס של בתי. השירים, הריקודים, האקורדיאון, ההתרגשות – הכל טוב ויפה, כפי שיודע/ת כל הורה שצפ(ת)ה אי-פעם בטקס בו הופיע/ה ילד(ת)ה בבית-הספר. אבל הדברים שדוקלמו בפיות התלמידות והתלמידים – אלה העבירו בי חלחלה.
מי אני ומה שמי?
מיד אחרי היום הראשון לחג הפסח הביאו לירושלם את העומר, היבול החדש של החיטה. אח"כ אסרו הרומאים על לימוד תורה. אחד בר-כוכבא, שהיה מין ספיידרמן של העת העתיקה, החליט להלחם בהם. המלחמה עצמה התנהלה באמצעות רכיבה על אריה, והתסיימה בנצחון כביר. סייע בידו עקיבא (בטקס קראו לו "רבי"), ששמע על המרד והחליט לנדב את תלמידיו למטרה. רשב"י השתתף גם הוא, ואח"כ נאלץ להסתתר מהרומאים 13 שנה במערה (מדוע היה צריך להתחבא? הרי נצחנו, לא?). לזכר הנצחון המפואר אנו גורמים זיהום-אויר מידי שנה עד עצם היום הזה. עד כאן האמת, כפי שהיא מונחלת על-ידי מערכת החינוך. ועתה לעובדות:
מרד בר-כוכבא לא פרץ בגלל איסור על לימוד תורה. הסיבה להתלקחות היתה, ככל הנראה, הבטחה שנתן הקיסר הדריאנוס להקים מחדש את בית-המקדש, ושחזר ממנה כעבור זמן קצר (בנסיבות השנויות במחלוקת במקורות ובמחקר). האכזבה של חלק מהציבור היהודי ביהודה, יחד עם האיום שתוקם בירושלם עיר בסגנון הלניסטי-רומי, היא שהובילה לפרוץ המרד. הטענה לפיה הטיל הדריאנוס איסור על המילה, וכי זו היתה הסיבה למרד, נזכרת במשפט קצרצר, במקור אחד (Historia Augusta, Hadrianus, 14.2), שלרוב אינו מקובל על המחקר המודרני. מאידך מוסכם על הכל שהאיסור על לימוד תורה הגיע אחרי המרד, כעונש למתמרדים.
ומה בקשר לנצחון המהולל? לפי ההיסטוריון דיו קסיוס (ספר 69 פרקים 12-14), אחד המקורות העיקריים למאורע, התנהלו העניינים בערך כך:
הקיסר הדריאנוס, שהבין תוך זמן קצר את חומרת המצב, הפקיד על דיכוי המרד את הבכיר שבמצביאי התקופה, יוּליוּס סֵווֶרוּס. עוז הלחימה וההכנה היסודית של היהודים הביאו לאבדות קשות בקרב הרומאים. לפיכך נמנע סוורוס מלאסור על היהודים קרב מכריע, אלא תקף מוצב אחר מוצב, בודד אותם מעזרה ומנע מהם תגבורת, וכך לכד אותם אחד אחר השני.
לאחר שלוש שנות לחימה הושמדה אוכלוסיית יהודה כמעט לגמרי. "חמישים מהמוצבים החשובים ביותר ו-985 הכפרים המפורסמים ביותר נחרבו כליל ולא נותרה בם אבן על אבן. 580,000 איש נהרגו בקרבות השונים, ואילו מספרם של אלו שמצאו את מותם ברעב, במחלות ובאש רב מכל חשבון. כך נָשַׁמָּה יהודה כולה, תוצאה מפניה הוזהר העם למפרע, לפני המלחמה".
במהלך הטקס מחיתי באזני אחד האבות שישב לצדי על השימוש בביטוי "נצחון" בהקשר למרד בר-כוכבא. הוא השיב, ובצדק, שהתשובה לשאלה אם תוצאות המלחמה ראויות להקרא נצחון נגזרת מתוך הגדרת המטרות מלכתחילה. ובכן, אם המטרה היתה להמיט חורבן מוחלט על אוכלוסיית ארץ יהודה, להביא על ישׂראל שואה שרק מלחמה"ע 2 תשתווה לה באימיה, ולשלוח את העם לגלות של 2000 שנה – הרי שמדובר בנצחון מזהיר שאין שני לו. אינני יכול לקבוע בדיוק אם אילו היו מטרותיהם של בר-כוכבא, עקיבא ושאר הכנופיה, אבל אם כן, הרי שלא מוכר לי אף חוקר בעת העתיקה או החדשה שהעז לפרסם זאת בכתובים.
וגם מערכת החינוך אינה מעזה. דומני שהמטרה הראשונה של כל מערכת חינוך (מעבר ל"לא לגרום נזק" המפורסם) צריכה להיות הקניית הכלים לדור הצעיר על מנת שיוכל לעצב עבור עצמו – באופן פרטי וכללי – עתיד טוב יותר. זו נראית לי החובה הבסיסית ביותר שלנו כלפי ילד(ות)ינו. בכך שאנו מסתירים מדור העתיד את העובדות על העבר אנו מונעים ממנו את האפשרות להמנע מחזרה על שגיאות שכבר נעשׂו. חורבן, שואה ואלפיים שנות גלות כבר היו לנו. בואו נאפשר לדור הבא לעשׂות שגיאות חדשות משלו.
תודה. פוסט חשוב. מדהים איך נער הגבעות הזה עלה לגדולה, אבל הכל בשירות האתוס הציוני.
גם מערכת החינוך, ד"א, בשירות האתוס הציוני. המטרה היא לא "הקניית הכלים לדור הצעיר על מנת שיוכל לעצב עבור עצמו – באופן פרטי וכללי – עתיד טוב יותר", כדבריך; המטרה היא הקניית ערכים לאומיים. this is SPARTA
חוץ מזה, קבל טרקבק רטרואקטיבי:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346488&blogcode=10815814
מרמיט –
סביר להניח שכל מערכות החינוך בעולם מגוייסות לשרת איזה רעיון. אני גם לא רואה שום פסול בציונות – נהפוך הוא. אני ציוני וגאה בכך. אבל ציונות אינה שווה בעיני לחינוך שׂפרטני.
יותר מזה, נֹאמר שאני יכול להבין איך לפני שניים-שלושה דורות היה צורך לעצב מיתוסים שיחשלו את כח המגן של הישות הציונית. בסדר. אבל היום אנחנו במקום אחר, וצריך לחשוב מחדש לאן אנחנו רוצים להגיע.
אני רוצה להגיע לשלום.
האופן בו מלמדים את הדור הצעיר על ל"ג בעומר, על חנוכה, ועל אלף דברים אחרים, מרחיק אותנו מהשלום מאד מאד.
אין לי מה להוסיף על הדברים, פרט לזה שזה פוסט מעולה.
תודה!
עד כמה שאני מבין המיתוס של מרד בר-כוכבא עוצב בתחילת ימיה של מערכת החינוך העברית. כאשר המורים הציוניים הזדקקו ל"גיבורי-על" יהודים שניתן יהיה להזדהות עם פועלם. סיפורים ושירים פשוטים נכתבו במיוחד עבור כיתות הלימוד ועם השנים הם הפכו ל"עובדות" מהם שואבים הילדים את המידע ולא המקורות ההיסטוריים.
אני חושב שלמרות העובדות האמיתיות שמעידות על היותם של בר-כוכבא ועקיבא הזויים ומסוכנים ועל אף המרד המטופש והכשלון והשואה שבאו בעקבותיו, מה שילדי בית-הספר והגן זוכרים ממרד בר-כוכבא אלו מיתוסים ומסרים פשוטים (אם כי לא נכונים). לדוגמה:
"הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור" – זה משפט שכל אחד
יכול להזדהות איתו.
אין ספק שיש שכיום, במדינתנו העצמאית ודווקא מתוך כוחנו יש ללמד את תולדות מרד בר-כוכבא מנקודת מבט אחרת.
אני לא שותף לסרקאזם שלך אבל חולק איתך את המסקנות. אגב, היום מניחים שהמספרים בהם נקב דיו קאסיוס הם מופרזים מאוד. אבל גם אם נפחית אותם בתעשים אחוזים מדובר באובדן חיים בסדר גודל של שואה אנושית ודמוגרפית.
ורק כדי להוסיף את שתי האגורות שלי: הגדרת "ניצחון" אמנם נגזרת מהמטרה, אבל דומה שהמטרה הייתה להציב אתגר צבאי משמעותי – שלא לומר מאיים – בפני האימפריה הרומאית. במובן הזה, יהודה הצליחה להביא את רומא להשקיע משאבים אדירים בחיסול המרד. במידת מה זה מזכיר את הגישה המצרית והסורית למלחמת יום הכיפורים: מדינות אלה הכריזו על נצחונן על ישראל למרות שכשלוקחים בחשבון את התוצאות הצבאיות בסוף המלחמה (שיעור האבידות, מיקום הצבאות וכדומה) ברור שהן הפסידו. אבל מבחינתן העובדה שהצליחו להפתיע את ישראל ולגרום לה אבידותכ בדות נתפסו כניצחון. ללמדך שלא תמיד המצב התודעתי תואם את המצב במציאות, גם כשמדובר באירוע בעל משמעויות מוחלטות כל כך כמו מלחמה.
כמובן שאינני טוען שמרד בר כוכבא היה שווה במעמדו ובהגדרותיו למלחמה שיזמו שתי המדינות הללו. אני רק מביא את הדוגמה הזו כדי להראות את הפער שיש בין תוצאות בפועל לבין פרשנות פוסט-פאקטום שמתיישבת היטב בתודעה הקולקטיבית.
נתאי – תודה!
***
יניב –
המסר שנקלט הוא מעבר למשפט שצטטת. אצל הילדים, וגם אצל כמה מבוגרים שדברתי אתם בשטח, המסר הוא ש"אנחנו נצחנו". אין זכר לאסון שהתלווה למרד.
אני לא פותח חשבון עכשיו עם מחנכי הדורות הקודמים – אינני בנעליהם וממילא אין בכך טעם עכשיו. הם כבר מתים, ואותי מעניין יותר לאן ממשיכים הלאה. כפי שאתה אומר, גם אם המסר התאים לדורות עברו, הוא אינו מתאים היום, ויש לשנותו לאלתר.
***
אורי –
אני משער שהנימה העוקצנית שלי נובעת מאי-הנוחות הקיצוני שגרם לי המעמד. לראיה, כבר 14:30 וחוץ מלכתוב טור, לשלוח מכתב לשׂר החינוך ולהגיב כאן לא עשׂיתי כמעט כלום היום.
לגבי "הנצחון": אם המטרה אכן היתה "להציב אתגר צבאי משמעותי" הרי שיש כאן הצלחה ברורה. החבר'ה דפקו התפרעות למופת, וזכור סיפורו של דיו קסיוס (שם) על כך שהדריאנוס נמנע מלכתוב לסנאט בנוסח הרגיל "לי וללגיונות שלום".
מעניין שהזכרת את מלחמת יום-כיפור ואת תפיסת הנצחון של מדינות ערב בהקשר זה. האב שהזכרתי בטור אמר אותם דברים ממש.
עם זאת, העיון במקורות לא הביא אותי מעולם לחשוב שדוקא זו היתה מטרת המלחמה. אשׂמח מאד לקרוא את הניתוח שלך לסיבות ולמטרות – העניין ראוי לדעתי לטור בפני עצמו.
הצבת לי חתיכת אתגר. בוא נדבר לרגע על ה"ניצחון".
המרד הקרוב ביותר ברוחו למרד בר-כוכבא היה המרד הגדול, 60 שנה קודם לכן. כמו במרד בר-כוכבא, החל המרד הגדול בחיסולו הכמעט מוחלט של גוף צבאי רומאי רציני. כמו במרד בר-כוכבא, גם כאן נכנסו הרומאים וכבשו את הפריפריה צעד אחר צעד עד שלבסוף הגיעו לירושלים ולכדו גם אותה. בשונה ממרד בר-כוכבא, האקורד שסיים את המרד בפועל (למעט החריג המבודד של מצדה) היה הריסת בית המקדש. המשמעות היא חורבן רוחני ולא רק אנושי או פיסי. לפיכך, מרד בר כוכבא נתפס כניסיון הירואי נוסף למרוד בקיסרות – אלא שהפעם גם הכריז בר כוכבא על הקמת מדינה עצמאית.
לצעד הזה יש משמעות רבה. עצם ההכרזה נתפסה – שוב, להערכתי בלבד – כחציית רוביקון שאנשי המרד הגדול בזמנם לא ביצעו. לפיכך, ההצלחה של מרד בר כוכבא בעיני אלה שהגדירו זאת כך, היא שיהודה התקיימה במשך ארבע שנים רצופות כמדינה עצמאית מול רומא האדירה. יש לא מעט סממנים שמעידים על כך, כמו טביעת מטבעות עצמאית וכדומה.
ואם נחזור לדוגמה של מלחמת יום הכיפורים, הרי שחציית התעלה וכיבוש הגולן נתפסים בעיני המצרים והסורים כהישג שקיומו – ולו הזמני בלבד – מצדיק טענה לניצחון. זו בדיוק התפיסה של מחוללי מרד בר כוכבא. אני מסכים איתך שהיא תפיסה עקומה של המציאות ושבמונחים של עלות ותועלת זו הייתה תבוסה איומה. אבל זו בדיוק הדרך בה מעצבים את התודעה: יש גיבור, ואם יש גיבור כנראה שיש גם ניצחון – וגם אם אין ניצחון, כדאי לזכור את האירוע ככזה.
סיפרתי למרמיטה על הפוסט שלך והיא, פרקטית שכמותה, שאלה שאלת תם: האם הדריאנוס גם גבה מיסים למימון הבטחתו לחידוש המקדש, לפני שחזר בו?
אני רואה עכשיו שכתבת שנסיבות ההחלטה "שנויות במחלוקת". תוכל בבקשה להרחיב?
אורי –
לאור הטענות המשיחיות של בר-כוכבא ועקיבא, ולאור הרקע התרבותי שלהם, אני יכול רק לנחש שהמטרות שלהם היו יותר בכיוון של האמור בדניאל ב מד (בתרגום לעברית):
ובימיהם של המלכים הללו יקים אלהי השמים מלכות, אשר לא תנזק לעולם, והמלכות לעם אחר לא תֵעָזֵב, תָּדֵק ותכלה את כל המלכויות האלה, והיא תעמוד *לעולמים*.
ועל כך יש להוסיף מן הסתם את פסוק ההמשך ל"דרך כוכב מיעקב" (במדבר כד יז-יח):
וקם שבט מישׂראל ומחץ פאתי מואב… והיה אדום (מקובל שהיא רומי) ירשה שׂעיר אֹיביו, וישׂראל עושׂה חיל…
בקיצור, נראה לי שבשביל 4 שנות עצמאות מדינית (בחישוב נדיב) לא היו טורחים להחריב כליל את הישוב בארץ יהודה.
שוב, אני מבין מדוע בר-כוכבא ומצדה היו מֻתוסים יעילים בשני הדורות לפני ואחרי קום המדינה. אבל עבר זמן מאז, והאמת הזו התיישנה.
צריך לחשוב על משהו אחר.
אכן גיוסו של מרד בר כוכבא לשרות הלאומנות הישראלית הוא מזעזע (כמו הגיוס של ההתנגדות לשלטון הנאצי במזרח אירופה).
אך מבחינה עקרונית אני חולק על המסר החלופי – שמרידה באימפריה היא טעות. אני מתנגד לחלק גדול מה"איך" של בר כוכבא אבל בנוגע לשאלה האם היה צריך למרוד התשובה שלי היא כן.
במחצית הראשונה של האלף הראשון היו מספר מרידות יהודיות – אנחנו זוכרים כמובן רק את שתיים מאלו שהתרחשו בשטח שהיום נקרא ישראל (היו עוד בקהילות יהודיות אחרות, אלכסנדריה למשל). הדיכוי של מרד בר כוכבא לא חיסל את הקהילה היהודית, לאחריה היו עוד מספר מרידות שהאחרונה בהן היתה במאה השישית (אם אני לא טועה, אני עובר דירה וכל הספרים שלי ארוזים כבר…), ייתכן גם שהיהודים סייעו באופן אקטיבי לכיבוש הערבי – כך שזה יכול להיחשב עוד סוג של מרידה.
השאלה היא מה אתה מציע לקבוצה ילידית שמדוכאת על ידי האימפריה?
אני מבין שקצפך יוצא על ה"ניצחנו" שהוא אכן מדומיין. (יותר משהנצחון מדומין – האנחנו הוא פרי הדמיון) אך התבוסה הסופית היא לדעתי לא המבחן הראוי לצדקת ההתנגדות. השאלה היא מה האלטרנטיבה? בנוסף 4 שנות עצמאות הן הישג עצום, אי אפשר להשוות אליו את חציית התעלה. זה יותר מקביל למקרה בו האינתיפאדה ב-1987 הייתה מצליחה להקים שלטון ריבוני עצמאי למשך מספר שנים על השטחים הכבושים
בנוגע לגזרה על המילה, אני מסכים שאין ודאות לגבי זה שמדובר היה במניע ראשי ליציאה למרד – אבל אני די בטוח שלמאבק על המילה היתה משמעות אנטי אימפריאליסטית, מזכיר את נושא הרעלה היום: חוק דתי שבמהותו הוא מדכא, אבל ברגע שהשלטון מחליט לאסור אותו – הוא נהפך לסמל במאבק נגד השלטון.
אייל –
אני איתך לגמרי לגבי העובדה שצריך כל הזמן לשאוף לחופש ולחנך לחופש אבל באותה נחישות צריך לשאוף למערכת חינוך שמלמדת עובדות ולא פנטזיה. עובדה זו נכונה שבעתיים במדינה דמוקרטית שבה אנו רוצים לקבוע את עתידנו: הכיצד נקבע את עתידנו אם לא מלמדים אותנו במערכת החינוך להבדיל בין אמת לבדיה, וגרוע לכך: משקרים לנו במצח נחושה!
אם ניתן למערכת להידרדר אז אפשר יהיה להחזיר את כדור הארץ למרכז, את הפילים מתחת, להעלים את ההתחממות הגלובלית, לקצר שלוש עשרה ביליון שנה לארבעת אלפים, לשכוח את דרווין ועוד עוד רעות חולות שמשחקות לא לידיים של רוב הציבור אלא לאלה שלא צריכים את מערכת החינוך הציבורית ומנצלים את מעמדם העודף כדי לשקר דרכה ובאופן עקיף לשעבד המונים.
אורי –
פוסט מצוין. מענין שלא ידעתי אף עובדה ממנו שכן המערכת האונברסיטאית שהייתי חבר בה שנים מספר לא טרחה לתקן את השקרים שסיפרו לי כילד. היא הניחה שמספיק ללמד אותי מתמטיקה (ואת זה היא עשתה די טוב לשמחתי) אבל הזניחה לגמרי לימודי חברה. אולי ראוי שכל מי שהולך לאוניברסיטה יבלה שנה בלימודים כלליים כדי לתקן את מערכת החינוך הממלכתי? זה כל כך עצוב שאני אפילו חושב על פתרון עקום שכזה…
מרק
מרמיט ומרמיטה –
התשובה לשתי השאלות נעוצה במצב המקורות, שהוא עגום למדי. על מסים מיוחדים איני יודע דבר (אבל גם לא חיפשׂתי אף פעם, כך שאני שומר על זהירות).
לגבי הנסיבות השנויות במחלוקת, שאלת המפתח נוגעת לסיפורו של עקילס/אונקלוס. אם נקבל את המקורות היהודיים עליו (לא מעט חוקרים מסרבים לעשׂות זאת מטעמים עקרוניים) הרי שהאיש שהופקד על משׂימת בניית המקדש היה מקורב ביותר לבית הקיסר (אולי אפילו אחיין), וברגע מכריע בעלילה התגייר (ויש האומרים התנצר, ואז התגייר). כנראה שיש קשר בין הגיור של עקילס – שהפך לתלמידם של ר' יהושע ור' עקיבא, ואף תרגם את התורה ליוונית (ואולי גם לארמית) – לבין ביטול התכנית והדרדרות היחסים. בשלב זה אני עדיין רחוק מלחבר את פיסות המידע הללו לכלל סיפור.
בכל מקרה, מהיקפו של המרד ברור לגמרי שמדובר במהלך שתוכנן שנים מראש, ושהיתה לו הנהגה מרכזית (להבדיל מהמרד "הגדול"). לפיכך ברור שיש כאן סיפור מורכב הרבה יותר מזה שאנו יכולים לספר על פי המקורות הקיימים.
מה שמביא אותי לדבריו של –
***
אייל –
בוא נעשׂה סדר בדברים. מרד התפוצות פרץ כעשׂרים שנה לפני מרד בר-כוכבא. מתוצאותיו ההרסניות ומהמרד "הגדול" שלפניו היה אפשר להסיק, לטעמי, שהמרידות הללו חסרות סיכוי, ולמעשׂה הן בגדר התאבדות.
אישית, וביחוד כיון שלהבדיל ממחוללי המרד אינני מאמין בתחיית המתים ושאר שטויות כאלה, אני חסיד גדול של live to fight another day. ועוד יותר של הזקן האיטלקי ממלכוד 22: טוב לחיות על הרגליים מלמות על הברכיים.
ומה אני מציע בכל זאת ליהודי התקופה? חוץ מאשר סתם לבחור בחיים, הייתי מציע להם את האפשרות שהיתה פתוחה בפניהם בכל מקרה: לא להלחם באימפריא, אלא להשתלט עליה!
באותם ימים ממש היתה תנועת גיור רצינית מאד (ראה סיפור עקילס למעלה), ובכלל חדירה רבת עוצמה של דתות מזרחיות לרומא. עד כמה היתה האפשרות הזו קרובה יעיד מחזור הסיפורים המרתק (והבעייתי ללימוד) של אנטונינוס ורבי.
צחוק הגורל הוא שבסופו של דבר מי שהשתלט על רומא היו דוקא ממשיכי דרכו של ישוע. מי יודע? אולי ללא המרידה המטופשת הזו רומא לא היתה מתנצרת אלא דוקא מתגיירת?
לגבי תקופות מאוחרות יותר:
שׂים לב שדיברתי על חורבן הישוב לא בארץ ישׂראל אלא בארץ יהודה. כמובן שישוב יהודי צפוף בגליל נמשך עוד מאות שנים רבות לאחר מכן.
היתה מרידה בקנה מידה קטן במחצית המאה ה-4, כנראה בתגובה להרעת תנאים לאחר התנצרות האימפריא. במאה ה-7 סייעו יהודים לכוחות צבא פרסיים שהשתלטו על הארץ, ושלמו על כך מחיר כבד לאחר מכן. בתווך היו עוד שלוש מרידות של שומרונים, אך הן אינן מענייננו כאן.
לגבי כיבוש האישׂלאם: יותר משסייעו לכך יהודי הארץ, הם פשוט התאשׂלמו בהמוניהם (גם השומרונים, אגב). אינני בא אליהם בטענות על כך, ודאי לא ממרחק הזמן, אבל אם כבר להכנע לאימפריא ולעזוב את היהדות, היו יכולים לעשׂות כן כבר בימי הדריאנוס, ולא להתמרד כלל.
האבחנה שלך לגבי ה"אנחנו" המדומיין מבריקה!
***
מרק –
הפתרון שלך אינו עקום כלל. לימודים כלליים בהם אפשר לשלב מתמטיקא עם ספרות עם סוציולוגיא הם הנוהל הרגיל בארה"ב, למשל.
מה שכן, צריך לשאוף למצב בו תעודת בגרות ישׂראלית תעניק אותה רמת השׂכלה, פחות או יותר, כמו קולג' אמריקאי ממוצע. כבר היינו ברמה הזו פעם, ואפשר לחזור אליה.
מעניין אבל מה הסיבה\מקור לסיפור בר כוכבא כמנצח כיום,
האם מדובר באנשים שחונכו על כך (המיתוס עוצב בחוזקה ע"י הציונות) או שמדובר באנשים שמעוניינים בכוונה ביצירת המיתוס?
מדובר בדבר שיש עליו הסכמה גם במקורות הדתיים וגם במקורות המדעיים ככשלון (וזה שהמרד נכשל זה לא אומר שהוא לא היה צריך להתקיים)
פינגווין –
אני לא יודע מי אחראי לתדמית הנוכחית של בר-כוכבא. אני מניח שהיתה כאן יצירתיות מכוונת בהתחלה, ושעכשיו העניין נגרר מכוח האינרציא.
לגבי השאלה אם היה צריך להתקיים, אנא ראה תשובתי לאייל למעלה.
מקרה בודד וחדירת דתות אחרות אינה מוכיחה כ"כ,
היהדות הינה דת בעלת דרישות נרחבות מאוד כך שהינה לא כ"כ מתאימה כדת מתפשטת כלל עולמית.
ניחושי "מה היה אילו" הינם בעייתיים, טענות צריכות להיות לגופו של המרד ולא רק לתוצאותיו.
אגב מה היית מציע למשוגעים שלפני כ60 שנה כמעט חיסלו את שארית הפליטה ע"י הכרזת על מדינה יהודית בתוך מקום עם אוייבים בעלי כוחות הרבה יותר חזקים (ואותו דבר לגבי בית חשמונאי)?
פינגווין –
שום דבר לא מוכיח כלום במקרים של "מה היה אילו". שאלת מה הייתי מציע, ואני עניתי.
המקרה אינו מבודד כלל, היו רבים כמוהו. זכור, למשל, את מי הדף שמאי ולמי אמר הילל לא לעשׂות לחברו את השׂנוא עליו. עובדה היא שהיתה תנועת גיור נרחבת (מרצון ואפילו בכפייה), עוד מימי החשמונאים.
בכלל, היהדות כפי שאנו מכירים אותה היום הינה קשה ובעלת דרישות וכו'. זו של ראשית המאה השניה היתה פתוחה לאפשרויות רבות יותר, נוחה יותר לציבור, והיו לה אוהדים רבים גם "מבחוץ" – אנשים שעבדו את רבש"ע מבלי להיות יהודים ומבלי לנטוש את אלהי אבותיהם ואמהותיהם.
עדיין, אם התאבדות קולקטיבית אינה מרתיעה אותך, והאפשרות להשתלטות על האימפריא אינה משכנעת אותך, אפשר גם לבחור בדרך של סבלנות עד יעבור זעם. עשׂו זאת לא פעם לפני בר-כוכבא ואף אחריו, והיה אפשר לעשׂות זאת גם הפעם. אחרי כל קיסר בא עוד אחד. עובדה שאפילו אחרי שואת בר-כוכבא עדיין באו ימי זוהר בתקופת "אנטונינוס ורבי". אפשר היה להגיע לשם ללא הטבח ההמוני, ותוך שיתוף פעולה הדוק בהרבה עם הנוצרים.
לגבי החשמונאים, גם כאן יש מקום לתיקון עובדתי נרחב לתכנית הלימוד של מערכת החינוך, לפני שאפשר לערוך דיון רציני. למשל, חשוב לדעת שלפי העדויות מדובר כאן במלחמת אזרחים, שהשלטון הסלווקי משׂחק בה תפקיד משני בלבד. החשמונאים, העומדים בלב הסיפור המקובל, הצטרפו לעסק רק בשלב מתקדם מאד שלו. אבל בוא נשמור את הדיון לחנוכה.
השאלה על המשוגעים של לפני 60 שנה אינה מתאימה לנמשל. משל מתאים יותר יהיה: האם אחרי שהישוב הובס וספג אבידות איומות ב-48 בהן נחרב רוב-רובה של תל-אביב, ואחרי שקהילות ישׂראל במדינות ערב נכשלו בהתקוממות מזוינת ב-1996 ונכחדו כמעט לגמרי, האם יהיה נבון לעשׂות עוד נסיון צבאי בארץ ב-2016, כיון שהוואקף הבטיח להקים מחדש את בית המקדש ואח"כ חזר בו?
ואנא ממך – לפני שתשיב, חשוב איזו תשובה תתן בתור מאמין בתחיית המתים וכו', ואיזו תשובה תתן בתור מי שמאמין שמוות הוא מוות הוא מוות, וזהו.
נוטה לקבל את טענותיך בפוסט. אני בהחלט מאמין בצורך לחפש את האמת.
אבל החוכמה היא לחפש בתוך האמת את הדרך שלנו. כי ללא חזון יפרע עם. ללא חזון, אנו נהיה אבודים, כבני אדם וכקבוצה.
החוכמה היא להפסיק לטוות לעצמנו שקרים, ולהתחיל לחפש את החזון האמיתי שלנו.
דרך אגב, בעקבות הפוסט והתגובות המעניינות, ניסיתי לפשפש בזיכרוני אחר מה אני זוכר שלמדנו ביסודי. הגעתי למסקנה שכשאר הייתי תלמיד ביסודי לא ממש הבדלתי בין החשמונאים, המרד הגדול, יהודה המכבי, בר-כוכבא, קנאי מדבר יהודה, ומצדה. למען האמת, גם היוונים והרומאים היו בעיניי יישות אחת.
עוד אני זוכר שכילד די נדהמתי מהסיפור שלאחר ההתאבדות של מגיני מצדה (עוד ניצחון מפואר לעם היהודי) נשארו רק שתי נשים ושלושה ילדים שמהם שוב צמח העם היהודי (כך סופר לנו). השאלה של מי התחתן עם מי, הטרידה אותי מאוד 🙂
אני אישית לא בקיא כל כך בעניינים, אבל גם מהמקורות התלמודיים שאני כן זוכר בר כוכבא לא יוצא כ"כ בסדר.
הוא מקבל פה ושם מכות מתחת לחגורה (בעיקר על יהירותו).
נראה לי שעיקר המהלך מגיע מראשית התנועה הציונית, שאדם שהצליח למרוד במשך ארבע שנים באימפריה הרומאית עורר אצלם הזדהות (ואני די מבין אותם).
ואגב, דוקא בקרב הציבור הדתי, ל"ג בעומר מתקשר לר שמעון בר יוחאי, ואם ר עקיבא בעניין זה דווקא קשור למנהגי האבלות שנוהגים לזכר 24 אלף תלמידיו שמתו במגיפה.
היי אורי.
מאמר מאלף ומרתק, ולמותר לציין שבאמת שלא ידעתי דבר מכל אלה.
אני רוצה להתייחס בשורה הזאת לנקודה קטנה שלך מהמאמר:
"וביחוד כיון שלהבדיל ממחוללי המרד אינני מאמין בתחיית המתים ושאר שטויות כאלה"
טוב, לי אין זקן (דווקא בצבא היה לי ונהניתי לא לבזבז שבע דקות על גילוח מיותר) – אבל זה לא יפריע לי כרגע להתבטא בצורה מקורית – או אולי מוזרה…. בחסות הזקן הוירטואלי
מתמיד נראה לי מוזר המנהג האנושי הזה, לכרוך את נושא החיים הקודמים (גלגול נשמות, תחיית המתים, מעבר מגוף לגוף, נצחיות הנפש – תקרא לזה איך שתרצה) עם שאלת 'מאמין אני' או 'איני מאמין'.
הנקודה היא, שישנן שתי אפשרויות (בעצם ישנן הרבה יותר משתיים, אבל אני בכוונה מפשט את הדיון). אפשרות אחת – אני רק הגוף שלי. הגוף מת – אני מת. דאט'ס איט!
אפשרות שנייה – אני ישות רוחנית. כרגע יש לי גוף. הוא ימות יום אחד? אין דבר… נמצא חדש.
אחת משתיהן נכונה. עכשיו את מי זה מעניין אם אני מאמין שכן או מאמין שלא?
אבל תכל'ס, אף אחד לא באמת יודע איזה משתי האפשרויות נכונה… אז בנסיבות כאלה – קצת צניעות. אתה לא באמת יודע שאתה רק הגוף שלך, אז מאיפה הרעיון של "ושאר שטויות כאלה" – כאילו מזמן הוכח שאדם הוא רק 'מעפר באת ואל עפר תשוב'. ידוע לך היטב שאין לרעיון החומרני הזה שום הוכחה. אפילו בתורה כתוב (ואני מסתכן בשיבוש קל של הציטוט) – 'בצלמו ובדמותו ברא אותם'.
במילים אחרות – אם אתה מאמין שמוות (של הגוף) הוא מוות הוא מוות – כלומר, הוא עובדה סופית – עלא כיפאק. קח בחשבון שזו לא בהכרח התמונה הנכונה של המצב – ובוודאי שלא הדרך היחידה לראות את הדברים.
אני אנצל את ההזדמנות כדי לחלוק איתך מחשבה שהיתה לי בין גיל שש לשבע (מעניין שאף פעם לא דיברנו על זה קודם – אבל אתה רואה, אף פעם לא מדי מאוחר)
יום אחד הלכתי ברחוב והסתכלתי על כל עשרות האנשים שהיו שם (זה היה רחוב אד"ם הכהן, לא כל כך רחוק מבי"ס גרץ, שרק לאחרונה התחלתי ללמוד בו), וחשבתי את שרשרת המחשבות הבאה:
'כמה מוזר – כל כך הרבה אנשים…. מה שמדהים, שיש בעצם בעולם הרבה יותר אנשים ממה שאני רואה עכשיו – אבל רק אחד מהם נותן לי את ההרגשה של 'אני'. רק באחד הגופות האלה אני יכול פשוט לשלוט כי זה מה שאני רוצה.'
'מדהים שזה בכלל קרה… היו יכולים להתקיים כל מיליוני האנשים האלה, בלי שאחד מהם היה 'אני'. זה צירוף מקרים מוזר מאד, שיש בדיוק את ה'אני' הזה, ושזה בדיוק הגוף הזה, הצחי סולסקי הזה – וכמובן, כל האנשים האחרים הם לא 'אני'. רק 'אני זה 'אני'.
'איזה צירוף מקרים מוזר, איזה מצב מדהים'
'אבל רגע… אם זה קרה פעם אחת – למה בעצם שזה לא יקרה פעם שנייה?'
מוגש כחומר למחשבה מאת צחי סולסקי (ילד בן שש וחצי)
דוד (סליחה על התגובה המאוחרת) –
אתה צודק לגמרי בר-כוזיבא בבבלי, ועד כמה שאני יודע, גם לגבי התחיה שלו בראשית הציונות.
את המגיפה מפרשים לרוב כלשון נקיה לחרבות הרומאים ולקטפולטות. שמעתי פרשנות זו (בחצי פה) אפילו בקרב המגזר הרבני.
***
צחי –
קודם כל, אתה צודק לגבי המילה "שטויות", היא עלולה לפגוע, ולא זו הכוונה. להגנתי אגיד:
(א) את שאמרתי לאוֹרי קציר למעלה – הייתי עצבני לגמרי כשכתבתי את הטור.
(ב) לכן נקטתי מראש במילה "מאמין". אילו כתבתי "יודע", זה היה היבריס גמור. ברגע שעוברים לדבר על אמונה, כלומר על אמת, הדעות של כולם שוות זו לזו, ולא שוות הרבה (גם שלי). אני מאמין שאין תחיית מתים וכו'. אחרים מאמינים שכן. נו שויין. אם יש או אין – הרי זו עובדה (או תהיה עובדה), וזה כבר הרבה יותר מסתם אמת ואמונה.
(ג) גם המאמינים (ואפילו היודעים!) שדוקא יש תחיית המתים, בעצם רק מאמינים. רק שלעתים הם מגיעים למעשׂים איומים ונוראים בעקבות האמונה הזו.
לא רק על ל"ג בעומר אני זועם, אלא גם על חנוכה. איזה מן עם מגדל דורות על דורות של ילדים עם הסיפור הנורא על האמא הצופה בשבעת בניה מתים בייסורים איומים רק כיון שסירבו לאכול חזיר או להשתחוות למלך, ואף מעודדת אותם לשׂושׂ לקראת מותם האיום, שכן בעולם הבא יזכו לגמול?
לגבי מלחמת בר-כוכבא אין עדויות ישירות, אבל יש גם יש לגבי המרד הגדול. טקיטוס, שכתב שנים אחדות אחריו, מציין בפירוש את האמונה בתחיית המתים כגורם לכך שהיהודים נלחמו ביתר-אומץ. (זה המקום להזכיר שנלחמו בעיקר אלה באלה).
והיום אנחנו פוגשים את אותו סוג אנשים עוטה על עצמו חגורות נפץ, ופוסע מעדנות לתוך המסעדה בה אני אוכל את החומוס שלי.
ואני – חיי יקרים לי. עד כמה שאני יודע, ואני בהחלט מאמין, קיבלתי הזדמנות אחת בלבד לעשׂות משהו בעולם הזה. כמו צחי סולסקי בן השש-וחצי, גם אני נפעם מהייחודיות של המצב. כמה אירוני אם הייחודיות הזו תיקטע חו"ח בגלל שמישהו מאמין שהיא בכלל לא מיוחדת.
וחוץ מזה, לכל הנפעמים מהייחודיות האנושית, ולכל התמהות על תחיית המתים ועניינים נוספים שברוח, אני ממליץ בחום על הספר הבא:
Susan Blackmore, The Meme Machine.
http://books.google.co.il/books?id=jBdFR_70qFYC
היי אורי
הרעיון של סוזן בלקמור מאד קולע. באופן אירוני למדי (אך הולם), גם סוזן עצמה נותנת בעצם שכפול של רעיון שכבר שמעתי וקראתי קודם – אבל הרעיון מאד מאד נכון.
תוספת קטנה לרעיון שלה (עד כמה שאני מבין אותו מתוך הדף שאליו הפנית) – השכפול של הרעיונות, עד כמה שהוא תופעה חזקה מאד בקיום האנושי (וקיום של חיים בכלל, מאד ייתכן), אינו מוביל בהכרח להישרדות.
הישרדות טובה יותר הוא עיקרון היסוד של רעיון 'הברירה הטבעית' – ואולם כאשר שכפול הרעיונות הוא המנגנון שביסוד תופעות כגון ייצור כלי נשק חזקים יותר ויותר, למשל, קל לראות שהתוצאה לא בהכרח תהיה הישרדות טובה יותר – או הישרדות בכלל של הגזע המיוסר הזה, המין האנושי (בהקשר הזה אהבתי את הקביעה המפוכחת שלך בעמוד אחר באתר, משהו בסגנון 'נראה שמלחמה היא פשוט חלק של הטבע האנושי' – וכמובן, בדיוק הנטייה הזאת אולי תגרום להיסטוריונים עתידיים ממערכת שמש אחרת להסביר בדיוק מה קרה לגזע הזה ולמה הוא נעלם בצורה כל כך מזעזעת בשנת XXXX – משהו כנראה צריך להשתנות בטבע האנושי הזה – וגם בזה אני מסכים איתך 🙂 ).
ועכשיו, עוד נקודה למחשבה.
כמו שאתה יודע, על כל דבר ניתן להסתכל מנקודות מבט רבות ושונות.
עד היום, אנשים שעושים כותרות מהסוג שאתה מזכיר (מחבלים מתאבדים, מורדים משיחיים והרשימה ארוכה) מאמינים בשתי נקודות, שכביכול אחת נובעת מהשניה, אך שבעצם אין ביניהן שום קשר לוגי – מלבד טירוף. הם אומרים כך:
'אני בן אלמוות. אי אפשר להרוג אותי – אפשר רק לקחת ממני את הגוף' – ואז – 'לכן, מה אכפת לי מה אני עושה עכשיו? מה אכפת לי מה יקרה לגוף הזה? אני יכול לגרום כמה נזק שבא לי, לריב עם מי שאני רוצה, להרוג ולהיהרג, ואם בדרך נפוצץ יום אחד גם את כדור הארץ – חפיף. לשישה וחצי מיליארד איש (האם המספר עדיין עדכני?) לא יהיה איפה לדרוך – אז מה?!'
האמת שאותי הלוגיקה היתה מובילה בדיוק בכיוון הפוך.
אני, אם הייתי חושב על עצמי כמישהו שחייו מוקצבים ושאחר כך חוזר לעפר, אל תהום השיכחה, אל חידלון, אל אי-היות – הייתי אומר –
'נו מילא… אני יכול לעשות מה שאני רוצה – אולי אני אסבול מזה, ואולי גם אחרים – אבל בין כה וכה בעוד כמה עשרות שנים זה ייגמר. מה אכפת לי?'
כמו אותו פרופסור לפיסיקה בן 70, שבשנות השלושים, כאשר המחקר הגרעיני היה בחיתוליו, התבקש להעביר לתלמידיו שיעורים בנושא הסכנות שבנשק גרעיני בשם האחריות לעתיד הגזע האנושי, והוא ענה – 'בעצם מה אכפת לי – עד שמישהו יפתח נשק כזה ויוכל להשתמש בו, בלאו הכי לא אהיה כאן'.
טענות דומות ניתן לשמוע גם היום בכל פעם שמישהו מתנבא על סכנות עתידיות לפלנטה, כגון זיהום אוויר, כליית משאבים טבעיים, אפקט החממה ועוד. אם אומרים – 'האוויר על כדור הארץ ייגמר בשנת 2014', הנטייה הטבעית תהיה לומר 'אוי ויי! מה עושים עכשיו?' או לחלופין 'עזוב אותי מהשטויות האלה'. אבל אם הנבואה היא 'משנת 2087 לא יהיה יותר כלור כדי לטהר את המים בבריכות השחייה', או משהו אפוקליפטי דומה, התגובה תהיה – 'נו טוב, למי אכפת? בלאו הכי וכו'.
עכשיו בוא ניקח את התיזה השנייה ובוא נעשה טוב טוב חושבים. בוא נגיד שאני לומד תורה בכיתה של רבי עקיבא ובר כוכבא מגיע להרצאת אורח בנושא 'האימפריה הרומאית – עד מתי?', וכמו שאתה אומר, בוא נגיד שהם כיסחו לנו את הצורה כמה וכמה פעמים ולא רק בכדורגל. מה תהיה התגובה שלי? זה תלוי בהמון פקטורים שלא כולם בשליטתי. יש דבר שנקרא נטייה טבעית של אדם, יש דבר שנקרא 'עדריות', ויש עוד תופעות בקיום האנושי… אבל בוא ננסה לרגע, כתרגיל, לקשר בין אמונה לפעולה.
אם אני חושב שאמות מות גיבורים ואתקבל בהערצה בקרב עדרי בתולות עירומות ממוצא שוודי – די ברור מה אעשה, אם אני מחשיב בתולות שוודיות כערך עליון.
אם אני חושב שחיים רק פעם אחת – לא ברור לאן אני אקח את זה – יש הרבה אפשרויות.
אבל – אם צורת ההסתכלות שלי היא שלא משנה מה יקרה לי, אני חוזר לכאן עוד פעם, ממש עוד מעט (ואני הולך לחיות בדיוק באותה חברה שעליה אני משפיע היום – וגם אני לא הולך לזכור שום דבר ממה שעשיתי וממה שהיה – אני יוצא אל העולם כתינוק חסר אונים, 'חף מפשע' ולבטח חף מידע) – עכשיו תחשוב על זה. לא רק שאני עושה צעד מוטעה ומת בקרב עם עשרות אלפי (או יותר?) חברים – עכשיו אני צריך לחיות עוד תקופת חיים, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת (כמה תקופות חיים נכנסות באלפיים שנה?) – ובכל פעם לראות את התוצאות של מה שעשיתי. איפה מדינת יהודה? איפה היהודים? מה קרה להם? איפה לימוד התורה? איפה הביטחון והשלווה היחסית? ולדעת שבעצם אני גרמתי לכל זה. לא הרמתי קול, לא התנגדתי, יצאתי ונלחמתי. אולי אם הייתי פועל אחרת רומא היתה קיימת עד היום, ויותר מששמרה על השבת, שמרה השבת עליה 🙂
כמו שאני רואה את זה, התפיסה של ישות רוחנית בת אלמוות דווקא מחייבת החלטות יותר טובות ונכונות – אפילו אם לא בשביל העתיד של אחרים – לפחות בשביל העתיד שלי! באיזו חברה אני אחיה בשנת 2300? מה שאני עושה היום במידה מסוימת קובע את זה. מה שאני משפיע עליך ועל אחרים לעשות היום, קובע את זה במידה אפילו יותר רבה, כמובן. אין כמו שכפול של רעיונות 🙂
באיזו חברה אני חי היום? מה לא מוצא חן בעיני בחברה של היום? מאד ייתכן שבשנת 1750 עשיתי כל מיני דברים שהביאו בדיוק לתוצאות האלה היום. אולי אפילו גרמתי לאחרים לשכפל כמה רעיונות נפל שבזכותם יש לנו היום דברים כמו 'מס הכנסה' (הייתכן שהייתי מעריץ של קרל מרכס? או אולי פסיכיאטר? אני לא זוכר את זה, ואם זה נכון, בבקשה אל תזכיר לי)
כמובן, הבעיה היחידה עם התיזה שלי היא שבדרך כלל אנשים לא זוכרים את החיים הקודמים שלהם. אם אכן ישנם חיים קודמים, הבעיה המרכזית היא השיכחה בין פעם לפעם – וזו בעיה גם מפני שאנשים יראו בזה (אולי בתחושה מסוימת של הקלה, אם הם עשו יותר מדי שטויות – ואם אתה מסתכל על כוכב הלכת הזה, שטויות בהחלט נעשו, ומישהו עשה אותן – ואולי הוא עדיין כאן) עדות לכך שחיים קודמים אינם קיימים, וגם מפני שבעצם אתה לא יכול ליהנות מפירות הניסיון – אך אולי זו ברכה לא לזכור מה בדיוק עשיתי ואמרתי באותו חדר סגור עם רבי עקיבא ובר-כוכבא, במשך אלפיים השנים הבאות… כמו שאומרים – פאדיחות.
עוד מילה לגבי סוזן בלקמור, ובהקשר ל'מהפכה' שאתה מזכיר במקומות אחרים באתר, שאתה אחד מזקניה, וששאר חבריה הם באמצע שנות העשרה שלהם.
אני מאמין גדול באבולוציה. מהפכות בדרך כלל נוטות להיות עניין שאינו מתקבל באהדה אוניברסלית, אבל מי יכול להתווכח עם 'אמא אבולוציה'?
וזה מאד נכון לגבי אבולוציה של רעיונות.
כמו שאני רואה את זה, המין האנושי צריך (ואולי – הלוואי! – עומד) להתפתח בכיוון של רעיונות יותר ויותר טובים, יותר ויותר מעודנים. כמובן שככל שהדורות מתקדמים והטכנולוגיה מתפתחת, המחיר של להישאר פרימיטיביים 'בנשמה' יכול להיות יותר ויותר גדול (עיין ערך: נשק גרעיני ותוצאותיו – אבל זו רק דוגמא אחת.)
להקריב שבעה בנים כדי לא לאכול חזיר הוא רעיון ממש אידיוטי – זה ברור לך ולי היום, זה לא היה ברור לאותה אימא לפני אלפיים שנה – ויש אנשים שגם היום זה לא ברור להם!
לסגור כמה מאות אנשים על הר רומנטי באמצע המדבר – או לחילופין אצל דייויד כורש בארה"ב, ולסיים בהתאבדות המונית – אותו כנ"ל. הקמיקזה אצל היפנים, מחבלי ההתאבדות בקרב 'ההתנגדות הלגיטימית'. אנחנו מכירים את הסרט הזה יותר מדי טוב!
ואני שואל אותך: מי אחראי היום על האבולוציה של הרעיונות? מי נכנס היום לכיתה אחרי כיתה בבית ספר אחרי בית ספר, אצל יהודים, אצל ערבים, ובעוד מקומות, ומשנה בעדינות את הגישות שלהם ממלחמה לשלום, מטירוף לשיתוף, משנאה לאהבה, מכעס, צער וייסורים לאושר, שמחה וגיל? מי יודע לעורר רצון טוב? מי יודע לתת השראה לצעירים וזקנים, כך שיידחו מעליהם את מחרחרי הריב?
מי עושה את העבודה הזאת היום? מי ממונה על האבולוציה? בזכות הפעולות של מי, אולי, הלוואי, תהיה לנו יום אחד חברה אנושית שכיף לחיות בה? חברה אנושית ללא מלחמה, פשע או אי שפיות?
מי?
אם אותו 'ממונה' שהזכרתי בפוסט הקודם היה חייל בצה"ל, התפקיד שלו היה בוודאי –
מש"ק כנפי ההיסטוריה
🙂
צחי –
(א) סוזן בלקמור:
הבנת את העניין לאשורו (ואם קראת דברים דומים קודם לכן, כנראה היה זה באחד מספריו של ריצ'רד דוקינס). המֶמים אכן מתפתחים ללא קשר לשאלה אם הם מועילים להשׂרדותו של המין האנושי. המגבלה היחידה שלהם היא שבינתיים רק המין האנושי מסוגל לשׂאת אותם. כשיהיו מינים אחרים, או מכונות, שיוכלו להעביר ממים, השם ירחם. אגב, השׂיא של טענתה, הוא שהחיה האנושית התפתחה לרמת תודעה גבוהה משום שגילתה את היכולת לחקות התנהגות (ולהפיק ממנה תועלת חומרית מיידית), ועוד יותר מזה, שהתודעה האנושית כפי שאנו חוֹוים אותה היא, עבור כל פרט ופרט, סך כל הממים היושבים במוחנו ותופסים מקום. מחשבה מקוממת מאד ומרתקת בעיני.
(ב) השארות הנפש:
נדמה לי שהבנתי סוף סוף לאן אתה חותר. קודם כל, אתה מפריד – ובצדק! – בין שני סוגי אמונה. באחד הגוף מת, והנשמה מתנתקת ממנו, ותחזור אליו באחרית הימים באופן זה או אחר (ובינתיים או שהיא נמצאת באיזה מצב קיום אחר, גן-עדן, גיהנום או אלהים יודע מה), או שלא.
השיטה שאתה מעדיף היא כזו של גלגול נשמות, בה הגופים בני-חלוף, והנשמה ממשיכה מסלול התקדמות ארוכה מאד דרך סידרה של גופים רבים. לשיטה זו אתה מצרף את עקרון הקיימות (היסוד לכל התורות ה"ירוקות"), ומקבל טיעון חזק מאד נגד האנוכיות האנושית.
אני עדיין לא מאמין בזה.
אבל בהתבוננות שטחית זו נראית לי דוקא אמונה מועילה. (אלא אם כן תוסיף את הנירוונה הבודהיסטית, ואז שוב נפתח פתח לאנוכיות, להבנתי המוגבלת). אני צריך לחשוב על זה עוד. ובכל זאת דבר אחד אני יכול לאמר לבטח כבר עתה – אם אכן העובדות תומכות באמת שלך, ברוך השם על השכחה!
(ג) מש"ק ההיסטוריא (אהבתי!)
מי? אתה ואני כמובן. ואנחנו לא לבד. וזה גם הזמן לחתום את התגובה הזו, לפני שאני מתחיל לדקלם אימרות ר' נחמן ושאר קלישאות.
חוץ מזה, ביקרתי באתר שלך, והתרשמתי מאד!
אני אמנם בור ועם הארץ במוסיקא קלאסית, אבל מוסיקאים רציניים ואיכותיים אני יכול לזהות כמעט בכל ז'אנר.
עכשיו תורי להסמיק 🙂
תגובה יותר מפורטת למס' 25 בדרך…
איך אני בדרך כלל מגיב למכתב מפורט ומלא רעיונות? אני פשוט מדביק אותו, מפריד בין הרעיונות השונים ומתייחס לכל אחד מהם בפסקה, או במספר פסקאות, שבראשם שלושה כוכבים ***
ובכן, הנה מס' 25, עם כמה רעיונות משלי (טוב, ברור שאת חלקם שכפלתי – אך לא את כולם! אני מוחה! אך התייחסות מפורטת יותר תופיע בהמשך)
– – – – – – – – – – – – –
א) סוזן בלקמור:
הבנת את העניין לאשורו (ואם קראת דברים דומים קודם לכן, כנראה היה זה באחד מספריו של ריצ'רד דוקינס)
* * * ניחוש מלומד – אך התשובה היא לא. למעשה, מעולם לא קראתי את ריצ'רד דוקינס.
מאידך, אני סטודנט של סיינטולוגיה – האם שמעת? מדובר על כתביו של החוקר והפילוסוף האמריקאי ל. רון האברד.
בפילוסופיה של סיינטולוגיה נושא השכפול מופיע בהקשרים רבים ושונים, וישנן התייחסויות מאד מעניינות, שבהקשר שלהן המסר של סוזן בלקמור בהחלט מתקבל כ'משהו שכבר ראיתי'. הרעיון בהחלט אינו חדש לי.
מילה על סיינטולוגיה – היא נקראת 'פילוסופיה דתית יישומית'. ישנם בסיינטולוגיה עקרונות ורעיונות רבים, שנועדו לא כל כך לדיון בטל על כוס קפה (עד כמה שדיון כזה יכול להיות לעתים מאד מאד מהנה, וללא ספק גם להעניק השראה), כמו ליישום ממשי בחיים, על בסיס של תוצאות. בסיינטולוגיה אין עניין של 'במה אתה מאמין', אלא יותר 'מה אתה עושה', ו-'האם זה מביא לתוצאות'.
ל. רון האברד אומר 'הרעיון של דרישת תוצאות מעשיות מפילוסופיה הוא כל כך חדש לתחום הפילוסופיה, שהחלטתי לקרוא לפילוסופיה שלי בשם חדש – סיינטולוגיה'.
חומר על סיינטולוגיה, המוגש בסרטוני וידאו קצרצרים ואינפורמטיביים ניתן למצוא כאן: http://www.scientology.org
. המֶמים אכן מתפתחים ללא קשר לשאלה אם הם מועילים להשׂרדותו של המין האנושי. המגבלה היחידה שלהם היא שבינתיים רק המין האנושי מסוגל לשׂאת אותם. כשיהיו מינים אחרים, או מכונות, שיוכלו להעביר ממים, השם ירחם. אגב, השׂיא של טענתה, הוא שהחיה האנושית התפתחה לרמת תודעה גבוהה משום שגילתה את היכולת לחקות התנהגות (ולהפיק ממנה תועלת חומרית מיידית), ועוד יותר מזה, שהתודעה האנושית כפי שאנו חוֹוים אותה היא, עבור כל פרט ופרט, סך כל הממים היושבים במוחנו ותופסים מקום. מחשבה מקוממת מאד ומרתקת בעיני.
* * * אני מסכים לחלוטין שהמחשבה היא מקוממת – כי משמעותה היא שאנחנו בעצם 'בובות' ושנגזר עלינו רק לחזור על מה שכבר חשבו אחרים (אבל יש כאן סתירה לוגית. מי חשב את המחשבות שאני חוזר עליהן כביכול? האם הוא העתיק אותן? בסופו של דבר מישהו היה חייב ליצור אותן, ואם מישהו מסוגל ליצור מחשבה אוריגינלית, אז מדוע לא אני?)
יש כאן בעצם, במסווה 'מודרני', ויכוח הרבה יותר עתיק, עוד מימי המיסטיקה והאיצטגנינים – הויכוח בין דטרמיניזם לבחירה חופשית. האם מחשבותינו, פעולותינו וכו' נקבעו מראש ע"י מישהו אחר (השד יודע מי) או שאנחנו 'זכאים' לבחור בעצמנו? או אולי 'הכל צפוי והרשות נתונה', מה שבעצם מביא אותנו לפשרה בין שתי הגישות – אנחנו חופשיים לבחור, אבל מישהו כבר יודע מה נבחר ומה יהיו התוצאות 🙂 טענה שאי אפשר להוכיח ואי אפשר לסתור.
(ב) השארות הנפש:
נדמה לי שהבנתי סוף סוף לאן אתה חותר. קודם כל, אתה מפריד – ובצדק! – בין שני סוגי אמונה. באחד הגוף מת, והנשמה מתנתקת ממנו, ותחזור אליו באחרית הימים באופן זה או אחר (ובינתיים או שהיא נמצאת באיזה מצב קיום אחר, גן-עדן, גיהנום או אלהים יודע מה), או שלא.
השיטה שאתה מעדיף היא כזו של גלגול נשמות, בה הגופים בני-חלוף, והנשמה ממשיכה מסלול התקדמות ארוכה מאד דרך סידרה של גופים רבים. לשיטה זו אתה מצרף את עקרון הקיימות (היסוד לכל התורות ה"ירוקות"), ומקבל טיעון חזק מאד נגד האנוכיות האנושית.
אני עדיין לא מאמין בזה.
אבל בהתבוננות שטחית זו נראית לי דוקא אמונה מועילה. (אלא אם כן תוסיף את הנירוונה הבודהיסטית, ואז שוב נפתח פתח לאנוכיות, להבנתי המוגבלת). אני צריך לחשוב על זה עוד. ובכל זאת דבר אחד אני יכול לאמר לבטח כבר עתה – אם אכן העובדות תומכות באמת שלך, ברוך השם על השכחה!
* * * 🙂 אכן, כזה סוג של זיכרון באמת נראה כחיזיון-אימים – אלא אם כן ישנה דרך אפקטיבית להתגבר על כל התחושות, הרגשות ואולי גם הכאב הפיסי הממשי שזיכרון כזה, או היזכרות כזאת (במקרה ששכחנו ויש דרך לעזור לנו להיזכר), יכולים להביא… תמהני 🙂
(ג) מש"ק ההיסטוריא (אהבתי!)
* * * עכשיו הזמן להביע את הסקרנות שלי. כמה שאלות:
1) אני שם לב שכשמדובר בשמות של נושאים, מקומות ושמות עצם מופשטים שמקורם אינו עברי, אם מקובל לסיימם באות ה', אתה נוהג לסיים אותם באות א'. קודם כל זה חמוד. בהתחלה הייתי בטוח שזו בדיחה, אבל אני רואה שאתה מאד עקבי בזה – מעניין אותי לדעת על מה הנוהג הזה מתבסס.
2) מהי כיפה שקופה? האם זהו זרם שאתה מייסדו? מי עוד חובש כיפה כזאת והיכן מתואר אותו זרם מחשבתי בפירוט?
מי? אתה ואני כמובן. ואנחנו לא לבד. וזה גם הזמן לחתום את התגובה הזו, לפני שאני מתחיל לדקלם אימרות ר' נחמן ושאר קלישאות.
* * * דווקא נחמד 🙂 יש מסמך וורד שהייתי רוצה לחלוק איתך בהקשר הזה, של מי עושה דברים בנידון מלבדנו, מה בדיוק נעשה, באיזה סוג של מצבים מטפלים ומהן התוצאות – האם ישנה דרך טכנית להעלותו לאתר מהמחשב שלי? אם לא, מהי כתובת האימייל שלך? אשלח אותו אליך ישירות (אולי אפילו יותר ממסמך וורד אחד)
צחי –
על סיינטולוגיא שמעתי, אבל לא בדקתי מקרוב. הדבר המרכזי שאני יכול להגיד הוא שמסיבות שאינן ברורות לי השיטה הזו זוכה ליחסי ציבור גרועים במיוחד. (הימור: הם הרגיזו כמה אנשים בהוליווד).
דרישת תוצאות מעשׂיות מפילוסופיא: זה דוקא היה עניין שבשגרה בעת העתיקה. בימינו פחות.
מֶמים ובחירה חופשית:
לא כאן אני רואה את הבעיא. לכל אחד מאתנו יש בחירה חופשית לגבי כל מם, אם רק נחשוב על כך. הדבר היפה, מנקודת המבט הפילוסופית, הוא שאנו (בני-האדם) לא רק משכפלים, אנו גם גורמים לחלק גדול מהמוטציות. אנחנו גם יכולים לחנוק ולהכחיד חלק מהממים. בקיצור, העסק מורכב מאד.
איות לא שגרתי:
אי-שם בימיו המוקדמים של הבלוג כתבתי טור הסבר. בדוק "למה הסטוריא" בחיפושׂ (או אפילו בגוגל).
מסמכים: לא ידוע לי על דרך להעלות. תוכל לשלוח לי בדוא"ל –
ory.amitay בג'ימייל
צחי –
על סיינטולוגיא שמעתי, אבל לא בדקתי מקרוב. הדבר המרכזי שאני יכול להגיד הוא שמסיבות שאינן ברורות לי השיטה הזו זוכה ליחסי ציבור גרועים במיוחד. (הימור: הם הרגיזו כמה אנשים בהוליווד).
* * * 🙂 ואולי גם איזה פסיכיאטר או שניים 🙂
דרישת תוצאות מעשׂיות מפילוסופיא: זה דוקא היה עניין שבשגרה בעת העתיקה. בימינו פחות.
מֶמים ובחירה חופשית:
לא כאן אני רואה את הבעיא. לכל אחד מאתנו יש בחירה חופשית לגבי כל מם, אם רק נחשוב על כך. הדבר היפה, מנקודת המבט הפילוסופית, הוא שאנו (בני-האדם) לא רק משכפלים, אנו גם גורמים לחלק גדול מהמוטציות. אנחנו גם יכולים לחנוק ולהכחיד חלק מהממים. בקיצור, העסק מורכב מאד.
איות לא שגרתי:
אי-שם בימיו המוקדמים של הבלוג כתבתי טור הסבר. בדוק "למה הסטוריא" בחיפושׂ (או אפילו בגוגל).
מסמכים: לא ידוע לי על דרך להעלות. תוכל לשלוח לי בדוא"ל –
ory.amitay בג'ימייל
* * * אוקיי. אבדוק ואחכים לגבי הסטוריא, ומיד אני שולח לך בדוא"ל כמה דוגמאות, הסברים והמחשה לנושא שרמזתי עליו בחלק מהפוסטים – בעצם זה מבזק חדשות לגבי תהליך עמוק שמתרחש בארץ ובשטחי ערב הנספחים לה ממש בימים אלה, ובקנה מידה שגדל במהירות משנה לשנה.
עדכון מהשטח:
היום תפסה אותי מנהלת ביה"ס והזמינה אותי להרצות בפני סגל ביה"ס בנושׂא. סיכמנו על הרצאה אחת לפני חנוכה, ועוד אחת לפני ל"ג בעומר.
משׂר החינוך לא קבלתי תשובה על מכתבי בנידון, אבל בשטח אנשים מקשיבים.
גדול!!
אופס… תגובה 32 שייכת לי. אני לא עד כדי כך אנונימי ובטח שלא 'לא מזוהה'.
פינגבאק: סוכן זוטר, מקסימום לבלר » שאוואסאנה
הרי אורי,
"התאכזבתי" – לא חידשת לי כלום. ולא ברור גם לי למה עושים ממנו כזו חגיגה. משהו מהרצון של בראשית הציונות להתחבר ל (או לייצר) מיתוסים…
המקורות שאני מכיר "מכסחים" לו את הצורה על מה שגרם, ובסך הכל מסכימים שאולי הייתה "זקיפת קומה" חלקית… אבל המחיר? לדעת כולם קטסטרופאלי.
מורדי
פינגבאק: האוטואנטישמי – קווים לדמותו (או: מהי אוטואנטישמיות ?) « מִרְשִׁימוֹתָיו שֶׁל שְׁנִי-צִיּוֹנִי
מורדי –
מראש הבטחתי "קצת" עובדות. לך אולי לא חידשתי כלום, אבל להורים סביב המדורה לפני שנתיים (כשנכתב הטור) חידשתי עולם ומלואו. כמה מהם פגשתי גם אמש, כשזיהמנו יחד את האוויר באופן שערורייתי, והם עדיין זוכרים את השׂיחות של לפני שנתיים כרגע משמעותי, אפילו מכריע, בתפיסתם את החג.
ומדוע? כיון שגם להם שיקרו בבית-הספר.
אכן, המקורות הרבניים אינם נוטים חסד לבר-כוזיבא, ובצדק. הם למדו, על בשׂרם, את גודל האסון.
אורי
פוסט מרתק,
רק למען הדיוק למיטב ידיעתי הלא ממש מלומדת, הגלות לא הגיע מיד לאחר סוף מרד בר כוכבא, הרומאים הגלו מישראל כשליש (רובם בני ההנהגה) ושני שליש עזבו לאחר מכן מרצונם עקב חוסר פרנסה במהלך שנים רבות.
אשמח אם תעמיד אותי על טעותי…
אורי, יפה כתבת. שאלה קצת אוף-טופיק – מה המניע (ואני בטוח שיש) לאיותים משונים כגון "אימפריא", "אישׂלאם", "שׂפרטני"?
טוב, מודה, קיצרתי ולא קראתי את התגובות שהרי אז הייתי יודע למה אימפריא, אם כי למה אישׂלאם ושׂפרטני לא הובהר, אם כי אני מנחש שזו הרחבה של אותו רעיון.
ולגבי תגובתך על הסיינטולוגיה, או, שׂנקטא שׂימפלישׂיטא!
אוהד –
הדלדלות הישוב היהודי בארץ היתה, כמובן, תהליך ארוך. הרבה מתהליך זה לא ארע כלל כיציאה לגלות, אלא כהתנצרות ואח"כ התאשׂלמות. במבט לאחור, המכה הדמוגרפית שהיא תוצאת האבדות האיומות בנפש במרד ובעקבותיו, ובמקביל האיסור הרומי על ישוב יהודי בירושלם וסביבותיה, מסמלים עבורי את ראשית התהליך. במאות הראשונות עבר הישוב היהודי לגליל, ואח"כ הדלדל והתפזר גם שם.
אורי –
כאמור, רוב ההסברים בטור "למה היסטוריא". לפחות לגבי האשׂלאם – חשוב לזכור ולהזכיר את השורש העומד בבסיס מילה זו.
איזו דמגוגיה זולה , איזה עלבון לאינטלגנציה!
את כל העובדות לכאורה שהוזכרו במאמר , לא כולל כמה מניפולציות נמוכות מצח , אני יודע ואותן למדתי במערכת החינוך הישראלית , עם כמה השלמות מהספרות הרבנית הבסיסית.
כמובן לא מדובר בחומר לכיתה א' או לטרום חובה , אבל בתיכון ובחטיבת הביניים זה מה שלימדו , לפחות היכן שלמדתי.
התמונה הנכונה היא שהיהודים מרדו ברומאים והנחיתו עליהם מכה קשה וכואבת. הם הצליחו להשיב לעצמם את הריבונות הלאומית במשך שנתיים או יותר וכל זה בתקופת שיא העוצמה של האימפריה הרומית.
הצרפתים, הגרמנים וכמובן הבריטים , רואים באותם מנהיגי שבטים גאלים וקלטים גיבורים לאומיים, כיוון שקראו תיגר על הרומים ולא קם בכל אירופה מנהיג שהנחיל אבדות לרומים כמו בר כוכבא. ניתן להשוות את בר כוכבא לחניבעל , אלא שחניבעל פעל בתקופה בה רומא הייתה חלשה הרבה יותר מבתקופתו של בר כוכבא.
המרד של בר כוכבא לא הצליח מבחינה פוליטית בסופו של דבר, כמו שאף מרד לא הצליח באותה תקופה , אבל עצם קיומו נתן משנה תוקף ללכידותו של העם ומהווה אחד מיסודותיו התרבותיים.
הקלטים , הגאלים והגרמאנים איבדו את תרבותם לבסוף ועוכלו על ידי הציווילזציה הרומית שאחר כך הפכה לרומית קתותלית.
לא כן היהודים , אלו שימרו את תרבותם ופיתחו אותה , כפי שהבטיח רבי שמעון בר יוחאי כשאמר "כי לא תשכח מפי זרעו" והיום היהודים יכולים לנוד בבוז לשרידים המאובנים שנותרו מהדיקטטורה הרומית , כאשר מורשת בר כוכבא ורבי שמעון בר יוחאי חיה בתוכם וסביבם עד היום.
דרול –
להוי ידוע שהמשמעות המילולית של המילה "דמגוגיא" היא "חינוך העם" או "הובלת העם". בנוסף, השימוש במילה זו ככינוי גנאי הגיע מהחוגים האנטי-דמוקרטיים באתונא, שרצו לכונן בה משטר עריצות אריסטוקרטי. לפיכך, אקבל דבריך כמחמאה.
שנית, הארועים שתארתי כך היו. אתה יכול לחשוב שאני משקר, ושבדיתי הכל מלבי, אבל מחשבות אלה תהיינה מנוגדות לעובדות. תוכל להרכיב מהן נרטיב.
שלישית, מאז פרסום הטור קבלתי שלל תגובות של (א)נשים שלא ידעו את העובדות הבסיסיות שפרטתי לעיל, אלא – מעשׂה שׂטן – זכרו מבית הספר שבר-כוכבא נצח במלחמה. גם כאן אתה רשאי לבנות לעצמך נרטיב לפיו אני משקר, אם רצונך בכך.
בניגוד אליך אני מדייק בלשוני.
לא הייתה לי כוונה להציג אותך כשקרן. הגדרתי את דבריך כדמגוגיה זולה , עלבון לאינטלגנציה ומניפולציות נמוכות מצח ואני בהחלט עומד מאחורי מה שאמרתי.
מצד שני , אם הבנת אותי לא נכון , ואתה טוען שקראתי לך שקרן , אני מוכן להוציא הפעם לפחות , דובר אמת.
בקישור הזה: http://cafe.themarker.com/thumbnails/t/218/871/2/file_0_b.jpg
נמצאת תמונה של קטע מספר שצילמתי . הספר הינו "תקופת הבית השני מגלות בבל עד מרד בר כוכבא" מאת ד"ר עזריאל שוחט.
הספר מוגדר כך בעמוד 3 "ספר זה נועד לתלמידי בתי-הספר התיכוניים ולנבחנים החיצוניים בבחינות הבגרות והוא עשוי ע"פ הצעת התוכנית החדשה של משרד החינוך והתרבות."
מי שיכנס אל הקישור יראה כי בעמוד 176 בספר הנ"ל כתוב כי "גופותיהם של הרוגי בית-תר , שבינהם היה ללא ספק גם בר כוכבא , לא נמסרו לקבורה אלא לאחר שלוש שנים , כלומר לאחר מותו שלן הדריינוס."
במילים אחרות , משרד החינוך מודה בכישלונו של מרד בר כוכבא ותעמולת הזבל האנטי ציונית שוב הוכחה כקישקוש בלבוש.
ולגבי רשב"י , אתמול כמו בכל שנה הוא מוכיח מי ניצח במלחמה.
דרול,
מדוע אתה חושב שלשון הביבים שלך, מקדמת את הדיון למקום כל שהוא?
איך אתה מעז להגיד לאדם שהוא דוקטור, חוקר באקדמיה "הגדרתי את דבריך כדמגוגיה זולה , עלבון לאינטלגנציה ומניפולציות נמוכות מצח". מהשכלתך ההיסטורית, די ברור כי מעולם לא קראת ספר מקצועי על התקופה (וספרי מערכת החינוך אינם כאלו).
האם אדם שלא למד מעולם בצורה מקצועית היסטוריה, ללא מובאות רציניות ממקורות היסטורים, יכול לטעון כלפי חוקר בתחום שהוא כותב דברים שהם עלבון לאינטלגנציה?
דרול, אני בד"כ נמנע מלהגיד את הדברים הללו, אך חוצפתך כנראה אינה יודעת גבולות, ומידת הענווה שלך לוקה קשות.
לך השתמש בשפת הביבים הזאת במקום אחר. מקום שבו מקובלות מילים כאלו. כאן אינו המקום לכזאת שפה.
אוי טל המסכן , העליבו לך את הדוקטור.
הבה נסתפק הפעם בעובדות כדי שלא לפגוע באישיותך הרגישה.
הדוקטור טען כך" המלחמה עצמה התנהלה באמצעות רכיבה על אריה, והתסיימה בנצחון כביר…. עד כאן האמת, כפי שהיא מונחלת על-ידי מערכת החינוך?"
עד כאן דברי הדוקטור.
אני הבאתי סימוכים בוטים המראים באופן חד משמעי כי הדוקטור מדבר שטויות.
האם זו הוכחה שהדוקטור שקרן? לאו דווקא , המלה "שקרן" מתייחסת בדרך כלל לכוונות זדוניות. במקרה הזה יתכן שמדובר בסך הכל בהשתטות.
אני מקווה שהרגעתי אותך. אם לא , אני ממליץ לך על טבילה לילית בים. אם תשקיע גם את ראשך במים לחמש או שש שניות, תצא אדם אחר , רגוע ומאושר. 🙂
דרול,
אז מצאת משפט אחד בספר הכנה לבגרות שמציג את האמת ההיסטורית? ממש הפרכה ניצחת. לך תשמע מה מספרים לילדים בגנים ובבתי הספר היסודיים, ואחרי זה תדבר על דמגוגיה.
במילים אחרות: אין שום פרופורציות בין תרועת הניצחון וההוקעה שלך, לבין חוזק הסימוכין ה"חד משמעיים" שמצאת.
שלא לדבר על זה שהשפה שלך, כלפי אורי וגם כלפי טל, היא אכן שפת ביבים דמגוגית. טול קורה, אולי תטבול אתה את ראשך במים קרים לכמה שניות.
מרמיט אז התפתלת והתפתלת ובסוף לא הצלחת להוכיח שההפרכה שלי את דברי הדוקטור אינה מושלמת , אז החלטת גם אתה לדמגג והחלטת שההפרכה שלי אינה חשובה.
וטענתך הייתה ואני מצטט "לך תשמע מה מספרים לילדים בגנים ובבתי הספר היסודיים, ואחרי זה תדבר על דמגוגיה."
ובכן , גם להפריך אותך זו בעיה קטנה מאוד , הנה המקור הזה:
http://cafe.themarker.com/media/t/218/924/2/file_0.png
זהו קטע מתוך ספר הלימוד "מסע אל העבר" בהוצאת המרכז לטכנולוגיה חינוכית מאת אסתי ריין. הספר מיועד לתלמידי בית הספר היסודי .
אם נצטט מעט לטובת הקוראים נראה כי בקטע הנוגע לתוצאות מרד בר כוכבא נכתב כי "יהודה נהרסה, מספר התושבים פחת … רבים נהרגו ורבים נמכרו לעבדות בשווקים בארץ ומעבר לים".
אחרי שהפרכתי גם אותך , אעשה כעצתך ואדבר על דמגוגים ושקרנים.
אילו היית מנסה לגלות את האמת , במקום ללהטט במילים כדי להגן על מניפולציות ושטיפות מוח , הייתה רואה עד כמה שהאמת זמינה ופשוטה ועד כמה היא רחוקה מתעמולת הביבים האנטי ציונית , שמבוססת על שקרים גסים ורסיסי אמיתות ומסווה את עצמה מתחת לתארים מפוצצים בסגנון "דמוקרטיה ישירה" או "זכויות".
לפני שאתה שולח אותי ללמוד את שירי ל"ג בעומר שמלמדים במעונות נעמ"ת , אני אקצר תהליכים וספר לך מה הבן שלי , בן הארבע יודע על סיום המרד.
הוא יודע שהרומאים ניצחו את בר כוכבא והרגו אותו ואז הם רצו להרוג את רבי שמעון בר יוחאי , כיוון שכל זמן שרבי שמעון בר יוחאי חי או כל זמן שהתורה שלו קיימת , הם לא יוכלו לנצח את היהודים באמת.
לא הם , ולא אתם.
נו, דרול, התפתלת והתפתלת, שפכת עוד קצת שפת ביבים, ובסוף הוכחת בדיוק את הנקודה שלי, בהתייחסותך למה שהבן שלך יודע על מרד בר כוכבא.
גם לי יש ילדה, גדולה בשנה משלך, ומה שהיא הבינה מהגן על מרד בר כוכבא זה:
א. שהוא היה גיבור.
ב. ש*היוונים* הרגו אותו.
כי הרי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, ומה חשובים הפרטים, העיקר שנרגיש נרדפים.
המשך חיטוט נעים בספרים. אז מצאת עוד חצי פסקה, יבושם לך. בפועל, מה שמערכת החינוך הישראלית מנחילה לבוגריה (גם אני הייתי שם, להזכירך) הוא קו ישר של פוגרומים שמתוח מפרעה ועד היטלר, בלי שום אחריות תורמת של הקורבן הנצחי היהודי. אני כבר לא יודע אם אתה מדחיק את המציאות הזאת, או מבסוט ממנה. בכל מקרה, שורת הסיום המוחצת שלך הוכיחה שאתה מעדיף להתפלש בתחושת הרדיפה.
דרול,
לא. לא מדובר על פגיעה בדוקטור היקר. בניגוד לחסידיות, אין לי הערצת-אלילות ל"רבי" שלי. ד"ר אורי אמיתי הוא חבר (שנאמר, עשה לך רב וקנה לך חבר (אבות)). הבעיה שלי אינה עם "העלבתך את אורי". אלא אם הדרך בה אתה מתבטא.
אין לי שום בעיה שתצמד לעובדות. נהפוך הוא, אני מברך אותך על שימוש בעובדות. אני מעודד כל מי שמנסה להפריך טזה, או רעיון, באמצעים לגיטמיים. אלא שאינך עושה זאת. וגם כשאתה עושה זאת, אתה מתבסס על ספר לימוד לתיכונים. חומר הידוע בפוליטזציה העזה שלו. אינך מנסה להראות מקורות ראשוניים (כתבי מקור), או מקורות אקדמיים מקובלים.
במקום זאת, אתה פונה אל לשון-הרע. אל ההשמצה האישית הדמגוגיה ונמיכות המצח.
האם זאת דרכם של חסידי ברסלב? הרי בבלוג שלך, אתה מבקש להפחית לשון הרע, והנה אתה מגיע לכאן ומשלח לחופשי אמרות לשון הרע למכביר.
והאם כחסיד ברסלב, אינך נדרש למידת הענווה, והשלום והשלווה? ואיך מסתדר הסגנון שהצגת עם האמירה "דברי חכמים בנחת נשמעים"?
המקום הזה, כמו גם בלוג אחרים המכבדים את קוראיהם, הוא מקום המכבד את כל הבאים בשעריו, ובלבד שיכבדו הם את עצמם, ויפשפשו במידותיהם וינסו לתקן מלבושם, לפני שהם מגיעים לכאן.
ובדוק עצמך, האם שמעת פעם רב מכובד מדבר בלזות על עם ישראל?
ואם יש בך מידה של ענווה, שב וחשוב, ותחזור כשאתה מוכן לבקר לגופו של עניין, ולא לגופו של אדם.
שלך,
טל