כאן מייצרים בכיף נשק גרעיני
יש לנו נשק גרעיני!
פצצות, צוללות, טילים, כל הגעשעפט. לא מאמינות? קראו בויקיפדיה על המפעל הנחמד בו אנו מייצרים את כל הטובין הללו (תמונה משׂמאל). נשק גרעיני. יש. לנו.
אז מה? הרי כולם יודעים, לא? דומני שאם נערוך משאל רחוב זריז, ונציג לעוברות ושבים שאלה אחת: "האם לדעתך יש למדינת ישׂראל נשק גרעיני?", נקבל תשובה חיובית ברוב המכריע של המקרים. מדובר כאן, הרי, באחד הסודות הגלויים ביותר בעולם. אז אם הוא כל כך גלוי, מדוע הוא עדיין סוד?
שאלה זו בדיוק עלתה על סדר היום של קובעי מדיניות החוץ והבטחון בארה"ב. בשבוע שעבר הכריזה תת-מזכירת המדינה האמריקאית, גב' רוז גוטמולר, שעל ישׂראל להצטרף לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT). בכך שוברת ארה"ב מסורת בת עשׂרות שנים של שתיקה והעמדת פנים. יופי!
First we take Venice, then the Manhattan project
למה יופי? כיון שבזמן הזה מדיניות העמימות היא אוילית, ואינה משרתת שום מטרה טובה. במבט מבחוץ על הארץ, אני מניח שאנחנו נראים די דבילים עם כל העמדת הפנים הזו. אחרי הכל, a nudge is good as a wink to a blind bat. אבל זה לא הכל. לאחרונה שׂוחחתי עם מבקרת מחו"ל, שסיפרה שמדיניות העמימות תורמת גם לחיזוק תדמית היהודי כמי שמעורב בעניינים מפוקפקים ועושׂה עסקאות אפלות מתחת לשולחן. רוצה לאמר – לא רק שאנו שוקדים על תדמיתנו כילדותיים ומפגרים, אנחנו גם מלבים את האנטישמיות. שתי ציפורים בפצצה אחת.
אבל הרבה יותר משאכפת לי מתדמיתה של מדינת ישׂראל כלפי חוץ, מכעיס אותי הנזק שגורמת מדיניות העמימות כלפי פנים.
בשבועות האחרונים, בלי לדעתי על התכניות של משׂרד החוץ האמריקאי, נהלתי מספר דיונים על-פה ובכתב בסוגיית העמימות הגרעינית. לדאגתי הרבה, קיבלתי תגובות זהות כמעט מכל בני-שׂיחי. התגובות התחלקו לשניים: (א) אבל אם נגלה שיש לנו, יכריחו אותנו אומות העולם לחתום על כל מיני אמנות (רוב המתדיינים לא ידעו לאמר אילו אמנות בדיוק); ו-(ב) אם נגלה שיש לנו נשק גרעיני יתחיל מירוץ חימוש מטורף במזרח התיכון. המדאיג בכל זה היה שאפילו בשׂיחות על-פה נשלפחו הנימוקים מן המוכן, בלי מחשבה כלל.
מה הבעיא, בעצם, בחתימה על ה-NPT?
בכל הקשור למניעת ההפצה של נשק גרעיני – באמת עדיף שלא להפיץ אותו הלאה. אני תומך באופן מוחלט בכך שמדינת ישׂראל לא תסייע למדינות שעדיין לא התגרענו לייצר לעצמן פצצות. (ואף מילה בתשובה לשאלה מי חימש את הודו בנשק גרעיני, ומה יקרה אם המתיחות סביב קשמיר תגיע לכדי מלחמה של ממש).
בכל הנוגע לפירוק נשק גרעיני, הנה לשון האמנה (סעיף 6):
Each of the parties to the Treaty undertakes to pursue negotiations in good faith on effective measures relating to cessation of the nuclear arms race at an early date and to nuclear disarmament, and on a treaty on general and complete disarmament under strict and effective international control.
בסדר גמור. ננהל משׂא ומתן באמונה ומתוך רצון טוב. הנה נקודת הפתיחה שאני מציע: קודם תתפרקנה מנשקן ארה"ב, רוסיא (כולל הבסיסים האוקראינים, הבלרוסים והקזחים), בריטניא צרפת וסין. אח"כ אנחנו.
עד כאן לגבי החשש מחתימה על האמנה בכפיה. לא רק שאין סיבה לחשוש, אפשר לחתום בשׂמחה. לגבי התגובה השניה, לפיה הכרה ישׂראלית פומבית בתכנית הגרעין עלולה לגרור מירוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון, לא נותר לי אלא לשאול: חברים, על תכנית הגרעין האיראנית שמעתם? ומה עם הכור בעיראק שהפצצנו כבר לפני שנות דור? מירוץ החימוש מזמן כבר כאן!
אבל יש כאן גם עניין עמוק יותר. לתחושתי, החשש העמוק שהביעו בני-שׂיחי לא היה מכך שנאלץ לחתום על איזו אמנה (וכי למי אכפת מחתימות ביחסים בינלאומיים?), אלא מכך שאומות העולם תאלצנה אותנו באיזשהו אופן לוותר על הנשק הגרעיני שלנו. כאן נכנסים לפעולה הפחדים העמוקים שהטביעו בנו אלפיים שנות גלות. בכח הפחדים הללו מצליח מנגנון ההפחדה של השירותים החשאיים (מי שיודעת מה זה מלמ"ב – שתרים יד) לשטוף את המוח למדינה שלמה.
ואני אומר – הפוך! יש לנו נשק גרעיני. אף אחד לא יקח לנו אותו. אם ינסה מישהו שוב לעמוד עלינו לכלותנו, אולי יצליח – אבל הוא יכלה יחד אתנו. אנחנו גדולות, אנחנו חזקות, אנחנו לא הולכות לשום מקום. עכשיו בואו נדבר שלום.
לא שזה מאוד עקרוני, אבל יש איזה חוק בארה"ב משנות ה-50 או ה-60 שאוסר עליהם לתת סיוע חוץ למדינה בעלת נשק גרעיני או משהו דומה.
כנציג הקונצנזוס הישראלי השמרני:
הבנתי את הרעיון – בהחלט מחשבה מרעננת, אבל יש לי שתי בעיות עם ההכרזה הפומבית על נשק גרעיני:
א) אני דווקא כן חושב שהכרזה פומבית תגרור יותר לחץ בינלאומי עלינו. עצם העובדה שהנושא יעלה לסדר היום הציבורי זה מספיק. זה מאוד צודק שאנגליה וצרפת יתפרקו קודם, לפני שהן דורשות מאיתנו, אבל, במחשבה שניה, ממתי אירופיאים מתעיניינים בצדק?
ב) מה נרוויח מכל הסיפור? נראה בעיני העולם יותר הגונים ויותר אלימים?
האזרח דרור –
לא הייתי מודע לקיומו של חוק כזה, אבל אם קיים – פעמיים כי טוב! צריך להפסיק לקחת כסף מהאמריקאים, ויפה שעה אחת קודם.
איתי לירון –
א) לחץ בינלאומי להתפרק? נסרב. שילכו לפרוק את פקיסטן והודו.
ב) אנא שׂים לב לשינוי הדרמטי בעלילה: האמריקאים דורשים שנחתום על האמנה, ומכך נתחייב להודאה – יש או אין. הדיון הפסיק להיות תאורטי ועבר לפסים מעשׂיים.
חוץ מזה, הרווח הגדול מההכרזה לא יהיה כלפי חוץ, אלא דוקא כלפי פנים. הגיע הזמן שהציבור הישׂראלי יפסיק להתנהג כמו חבורה של כבשׂים גלותיות. ההכרה הציבורית בכך שיש לנו בידיים **המון** כוח להרוס עשׂויה לתת לנו את כוחות הנפש לעשׂות גם משהו בתחום הבניה.
צריך לעשׂות שלום. זה יהיה קל הרבה יותר כשנבין שאנחנו מגיעים מעמדה של כח.
שלום אורי!
אני מסכים אתך במאה אחוזים ש*לציבור* יותר קל לעשות שלום אם מסבירים לו שיש לו הרבה כח בידיים. הפוליטיקאים, מצד שני, הם אלו אשר מבינים כבר עשרות שנים את הכח שיש לנו בידיים (הם בנו את כלי הנשק, מתחזקים אותם ומחזיקים בכפתור של הפצצות). הפוליטיקאים הם אלו אשר מקבלים החלטות במדינת ישראל והפוליטיקאים הם אלו אשר מטפחים באדיקות את המנטליות הגלותית אשר אתה מזכיר.
אולי הצירוף הזה מסביר מדוע הפוליטיקאים, ואפילו הימניים בינייהם, מוכנים לעיתים לויתורים גדולים יותר ומובילים את הציבור לויתורים (בגין, רבין, אריק שרון).
השאלה המעניינת היא מדוע הפוליטיקאים מטפחים את המנטליות הגלותית? מדוע הם לא ביטלו את מצב החירום? מדוע שר הביטחון מדבר כל הזמן על איומים? מדוע הם מדברים כל הזמן על הים? בתשובה לשאלה הזו טמון המפתח…
הטענה שלי שזה אינטרס של הפוליטיקאים להפחיד את הציבור כי זה שומר על הציבור מפוחד, מסיט את כל מערכות הבחירות לנושא הביטחוני, מונע מהציבור מלהגיע למצב בו דעתו בנושאים כלכליים נראית לו חשובה יותר , מונע רפורמות פוליטיות ועוד.
ועכשיו לדבר החשוב: מדוע הפוליטיקאים, שכל כך אוהבים להפחיד אותנו, יוותרו על זה אם הם לא ויתרו על האופציה 60 שנה? ההחלטה על עמימות בידיים שלהם! וגם אם הם יחליטו לוותר על עמימות האם הם לא יתחילו להפחיד אותנו עם המאזן הגרעיני? האם באמת אנו רוצים לתת להם אופציה להביא אותנו למצב מנטלי של ארה"ב בשנות ה-50? לדעתי חלק מהפוליטיקאים היותר ישרים עם עצמם מפחדים בדיוק מכך: מכח ההפחדה העצום שיהיה בידיים של המערכת הפוליטית שהם חברים בה אם רק יהפוך המזה"ת לגרעיני…
מרק
מרק –
בעקרון אני מקבל את הניתוח שלך (לא מפתיע), אבל יש לי שתי תוספות:
(א) מטפחי האימה כאן הם לאו דוקא הפוליטיקאים, ודאי שלא רק הם. העמימות מולידה צורך בסודיות, ואת הסודיות הזו מתחזק ארגון חשאי, שהוא כל כך חשאי שכמעט אף אחד בציבור לא יודע עליו, על אף שהוא אחד החזקים במדינה – המלמ"ב (בדוק בויקיפדיא, שם יודעים הכל).
בצדק רב ציינת את עניין מצב החירום. התקנות לשעת החירום הן אלה שמכוחן פועלת הצנזורא הצבאית. זאת נשלטת כמובן על ידי – נחשת נכון – המלמ"ב (עכשיו כבר בטח יש לך חשק לבדוק מה זה לעזאזל).
(ב) בקשר לשאלותיך בפסקא האחרונה, אחזור על דברי מהטור עצמו – אנחנו כבר שם! הרי מאיימים עלינו בגרעין האיראני השכם והערב. המזרח התיכון הוא כבר גרעיני – כי לנו יש נשק גרעיני. ועוד מעט יהיה בו מאזן אימה בכל מקרה, כיון ששום דבר לא יעצור את האיראנים (אתה ודאי לא משלה את עצמך שאובאמה יורה על תקיפה). ואולי עדיף כך, שיהיה מאזן. בינתיים השיטה הזו מנעה מעוד מלחמת עולם לפרוץ. ההפצצות על דרזדן היו יותר קטלניות מאלה על הירושימה ונגסקי.
לעניין הפחד – הפחד הגדול ביותר הוא מהבלתי-נודע. לכן העמימות. ברוך השם שמישהו בארה"ב החליט לשׂים סוף להעמדת הפנים המטופשת הזו.
שלום אורי!
אני מקבל את רוב דבריך – ואולי אני אפילו עובר לצד שלך בענין העמימות. מה שקשה לי לקבל זה את האופטימיות שלך לגבי העובדה שאם יהיה מאזן אימה אז אנחנו נרגיש חזקים ולכן נוכל לעשות שלום מעמדה של כח. הנה הסיבות שלי:
– העובדה שהפוליטיקאים ומערכת הביטחון יפחידו אותנו עוד יותר מתוך צורך בתקציבים ובהקטנת הדמוקרטיה, הדרישות לשקיפות, סדר יום אזרחי ועוד.
– ההשפעה שיש להכרזה על מדינות ערב. איני מתכוון לרחוב אלא דוקא למערכות הפוליטיות שיכול להיות שהכרזה כזו היא כל מה שהן צריכות כדי להתחיל בתהליך רכישת כלי נשק. גם הם צריכים להצדיק רכישה שכזו בפני הציבור שלהם (אפילו שהם לא דמוקרטיות) ולכן גם אצלם יתגבר תהליך ההפחדה.
– בלי שום קשר להאם מדינת ערב מסוימת תרכוש נשק או תיצר אותו אין ספק שגם המנהיגים הערבים ישתמשו בעובדת היות ישראל גרעינית באופן מוצהר (וגם איראן) כדי להדוף דרישות רפורמות דמוקרטיות אשר שומעים היום במדינות ערב רבות.
אז גם אם אנחנו נרגיש יותר בטוחים (ואני חושב שצריכות לעבור כמה שנים טובות תחת מאזן אימה כדי שנתחיל להרגיש בסדר איתו – אולי אני טועה…) הרי שהמצב החדש ירחיק את שכניניו משלום איתנו. שוב – אין לי ולו טיפת עובדות לבסס עליהן את ההנחה הזו ויתכן ואני טועה ואיראן גרעינית דוקא תדחוף את המדינות הסוניות לחתימת הסכם מהיר יותר מול ישראל אבל התרחיש הזה נראה לי הרבה פחות סביר…
אני שוב ושוב מגיע לאותה מחשבה עצובה שהעולם מקום די נורא – ובמיוחד בגלל המערכות הפוליטיות שלנו…
מרק