וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עֹמֶר התנופה, שבע שבתות – תְּמִימֹת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, והקרבתם מנחה חדשה ליהוה. ממושבֹתיכם תביאו […] בִּכורים ליהוה (ויקרא כג טו-יז)
באיור: דניאל מורגנשטרן (וחברים/ות)
מחרת השבת, כך מקובל בדרך כלל, נופל ביום ראשון. האם משתמע מכך שחג השבועות, החל יום אחרי שבע שבתות כאלה, יפול תמיד ביום ראשון? לא. השנה, למשל, יפול חג השבועות ביום שישי. לְמה, אם כן, התכוון הכתוב? שאלה זו בדיוק עמדה בלב מחלוקת עזה כבר לפני 2000 שנה. מעשׂה שהיה כך היה (בבלי מנחות סה א; מגילת תענית ח בניסן) –
עוד בפני הבית, היה נהוג בידי הצדוקים (ויש האומרים ביתוסים), שספירת העומר החלה לאחר השבת שחלה במהלך חג הפסח. הצדוקים, כדרכם, התייחסו לכתוב בתורה כפשוטו. אם כתוב "ממחרת השבת", הם חיכו לשבת והתחילו לספור ממחרתה. חג שבועות הצדוקי אכן נפל ביום ראשון, שנה אחר שנה. עד שהגיע רבן יוחנן בן-זכאי.
ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: "שוטים, מנין לכם?" ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: "משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד. הוא עמד, ותקנה אחר שבת, כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים!"
ומדוע לא, בעצם? מה רע בסוף שבוע ארוך? אבל ריב"ז לא התבלבל: כתוב הרי בספר דברים (א ב-ג) "אחד-עשׂר יום מחֹרֵב, דרך הר-שׂעיר, עד קדש ברנע". אם לוקח 11 יום לחצות את מדבר סיני, מדוע התעה משה את העם במדבר ארבעים שנה?
אותו צדוקי (ויש אומרים, ביתוסי) לא האמין למשמע אזניו: "הרי אתה משׂחק בנו!"
השיב לו ריב"ז: "שוטה שבעולם, לא תהא תורה שלימה שלנו כשׂיחה בטלה שלכם". הרי כתוב בתורה "שבע שבתות תמימֹת", ואחר-כך כתוב גם "תספרו חמשים יום". מדוע כפל הדברים? אם נפל המועד בשבת, ספור שבע שבתות. אם נפל באמצע השבוע, ספור חמישים ימים!
לכך לא היתה תשובה, לא לצדוקים, לא לביתוסים, ולא לאף-אחד אחר. ולראיה – עד עצם היום הזה אנו מתחילים את ספירת העומר לאחר החג, ולא לאחר השבת.
מעבר לסיפור המשעשע, ומעבר לדיון המתנהל במחקר על הנסיבות ההיסטוריות העומדות (או לא) מאחריו, מתחבאים כאן שני לקחים חשובים. הראשון עוסק במובן מאליו, שלעתים קרובות אינו מובן מאליו כלל. מי יודע, ומי זוכר, שהיו ימים בהם נקבע מועד חג השבועות באופן שונה לגמרי מזה הנהוג היום? מסתבר שגם הנהגות המקובלות היום כמעט על כל היהודים, היו פעם שנויות מאד במחלוקת. יש חדש מן התורה!
אבל כיצד מחדשים? הלקח מהסיפור ברור: מי שרוצה לחדש הלכה שתתקבל בחוגים רחבים ביהדות הרבנית, חייב להביא ראיה מן התורה (או לפחות מהמקרא). על עקרון זה בנויה שיטת הטיעון הרבנית כולה.
זה זמן מה ברור לי שהדרך לתיקון הכללי עוברת, בין השאר, במהפכה בתחום ההלכה. ללא ניכוש עשׂבים יסודי בכל אגפיה של היהדות הרבנית לא נגיע לשום מקום, ויפה שעה אחת קודם.
ותורה מה תהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית. כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד (בבלי קידושין סו א).
אגב, המושג "חדש אסור מן התורה" קשור קשר הדוק בהמצאת החרדיות במפנה המאה השמונה-עשרה וראשית המאה התשע-עשרה. מי שהעניק לו את הקשרו הנוכחי הוא החת"ם סופר, רבה של ברטיסלבה (סבי סולק מן הישיבה שם בעוון משחק כדורגל בתשעה באב). כמענה לרוחות ההשכלה והרפורמה שהחלו מנשבות אז ביהדות הונגריה, קבע החת"ם סופר את העקרון הנ"ל כעיקרון כללי התקף לגבי כל. כל חידוש בדרכי העבודה ובאורחות החיים נתפש בעיניו (וביתר שאת בעיני תלמידיו) כאסור מן התורה.
דא עקא, שבמקורו מתייחס הביטוי למשהו אחר לגמרי: ה"חדש" הוא התבואה החדשה, שאין לאוכלה לפני הנפת העומר (ביום הראשון של הספירה, בין אם הוא יוצא בשבת שהיא שבת ובין אם בשבת שהיא רביעי). ייחוס הביטוי לכלל אורחות החיים הוא, אם כן, בבחינת חידוש עצום שחידש החת"ם סופר (וזאת למרות שחדש אסור מן התורה, לא? קצת מבלבל, ההיגיון ההלכתי הזה).
מה שמעיד על צדקת דבריך: המצאת החרדיות כולה נסובה על אי הבנה יצירתית של שבר פסוק שהוצא מהקשרו.
בעניין "חדש אסור מן התורה" אני כמובן מכיר את העניין ההלכתי בקשר לתבואה חדשה, אבל לא ידעתי שהחתם סופר ציטט את זה בקשר לכך שכל דבר חדש אסור.
אגדות חז"ל הן תמיד יפות, הנה אחת שאני די אוהב, וכל זאת בשל פתגם נאה שצדתי בה פעם.
הגמרא במסכת יבמות דף מ"ה מספרת:
"מעשה באחד שבא לפני רב, אמר לו: כותי ועבד שנשא בת ישראל מהו? (מה דינו לעניין נישואין עם יהודיה?) אמר לו רב: הולד כשר.
אמר לו: תן לי ביתך (לאישה, כיון שאותו אחד היה בן לכותי וישראלית).
אמר לו: לא אתן לך.
אמר שימי בר חיא לרב: הבריות אומרין: גמלא במדי אקבא רקדא – הא קבא והא גמלא והא מדי ולא רקדא (=הבריות אומרים שהגמל במדי רוקד על קב – הרי קב והרי גמל והרי מדי ואינו רוקד), כלומר, אתה רב פסקת הלכה כלשהי במקרה שנשמע לך לא מציאותי, הנה כשהעניין הופך אקטואלי אמת את דבריך ותן לו את ביתך.
אמר לו רב: אף אילו היה כיהושע בן נון לא הייתי נותן לו ביתי.
אמר לו שימי: אם היה כיהושע בן נון אם מר לא יתן לו, אחרים יתנו לו.
לא הלך מלפניו (הכותי) נתן בו (רב) את עיניו ומת…".
מכיוון ותורתינו תורת חיים היא, מצווה לדבר בה בכל הקשרי החיים. הנה היום בסטמפורד ברידג', בדקה ה90, אמרו לעצמם אנשים מסויימים 'ברצלונה לא קבוצה, אמנם מנצחת פה ושם אבל מול קבוצה אנגלית זה לא יכול להצליח', הרי ברצלונה והרי קבוצה אנגלית והרי אינייסטה – ומנצחת (אמנם עם איזה טובה מהשופט אבל בכל זאת).
הרב יואל בן נון אוהב תמיד להזכיר את דין חדש בהקשר ללימודו של החת"ם סופר.
הוא אוהב להגיד שחדש אסור מן התורה, זה אמנם נכון, אך הוא אסור רק עד שמתירים את התבואה החדשה עם הנפת העומר ביום שאחרי חג ראשון של פסח, לאחר מכן החדש מותר…
מר ינשוף –
רוב תודות על סגירת המעגל עם החת"ם סופר. לא עמדתי על כך עד הסוף כשכתבתי את הטור. אני מניח שסבך היה מרוצה מאד מהדברים.
יאיר –
חזק וברוך! את דברו של הרב בן-נון אשׂמח להעביר הלאה.
דוד –
(א) אילו היה צדק בעולם, היה זה שימי שנותן עיניו ברב וגו'.
(ב) הפסוק הנכון לקרוא על השיפוט אמש הוא "עיניים לו (לשופט) ולא יראה ממטר".
כן ד"ר אורי, אבל אין צדק בעולם (בד"כ) וסיפורי חז"ל לא מנסים לייפות את המציאות.