גם כחול-לבן באמצע
בדרך כלל, אני לא הולך להפגנות. הסיבה לכך היא שבהפגנה יש תועלת רק אם היא מובילה למעשׂה. הצרה היא, שלרוב נתפסת ההפגנה בתור המעשׂה עצמו. הרי הלכתי להפגנה, מה עוד אתם רוצים? לפיכך לרוב איני הולך להפגנות.
אלא שביום ו' האחרון דוקא הלכתי, למצעד החיפאי של 1 במאי. מדוע? משום שזו אינה הפגנה רגילה, אלא יום חג. לא הגעתי למחות נגד שום דבר, או לתבוע משהו, אלא רק כדי לפגוש את החברות והחברים לדרך. הנה כמה רשמים:
המצעד בחיפה יצא לדרכו בתכנון ובאחריות סניף חד"ש המקומי. כתוצאה מכך, היתה בו נוכחות בולטת ביותר לשׂפה הערבית (ודאי חצי מהקהל, אולי יותר). שלטים בערבית, ססמאות בערבית, ואפילו נקודת ההתאספות היתה בלב-לבו של ואדי ניסנס, השכונה הערבית המוכרת ביותר בעיר.
מצד אחד, התערובת הזו נותנת סיבה (ואפילו קטנה) לנחמה: גם בימים אלה יכולה להתקיים פעילות ערבית-עברית משותפת. זכות אנושית לפרנסה בכבוד משותפת לכל המגזרים, לכל הגזעים, לכל השׂפות. את נקודות השותפות צריך למצוא ולהדגיש. מצד שני, נותנת התערובת חומר למחשבה. כנציג של השׂמאל הציוני הייתי במצעד במיעוט מובהק. טוב מדי פעם להרגיש במיעוט, ביחוד בהקשר (העברי-ערבי) בו אני שייך כמעט תמיד לרוב. פתאום הדברים המובנים מאליהם נעלמים כלא היו, ודברים אחרים לגמרי הופכים מובנים מאליהם לרוב הסובבים. חוויה מומלצת, לפחות מדי פעם.
דוקא רעיון טוב...
Power to the Workers!
עניין נוסף שזכה להדגשה הוא ההתעצמות ההדרגתית של ארגון כח לעובדים. בימינו, כאשר מפלגת העבודה זוחלת לכל ממשלה ומזכ"ל ההסתדרות הוא חברו הטוב ביותר של יו"ר התאחדות התעשׂיינים, יש לשׂמוח כפליים על הקמתו של ארגון עובדים חדש, דמוקרטי, העובד מלמטה. כזה הוא כח לעובדים. נכון לעתה המאבק הראשי שמניע הארגון הוא זה של מנחות ומנחי האוניברסיטה הפתוחה. כפי שכתבתי בשבוע שעבר, מדובר במאבק חשוב מאין כמוהו. מחד, בגלל חשיבות ההשׂכלה באופן כללי. מאידך, כיון שיש כאן עליית מדרגה עבור "כח לעובדים", ממאבקים קטנים ומקומיים (נוסח "גן המדע") למאבק ארצי, בזירה "של הגדולים". הצלחה כאן עשׂויה לשכנע עובדות ועובדים במקומות עבודה נוספים לעשׂות את הצעד החשוב ולהתאגד. ויפה שעה אחת קודם!
עניין נוסף שהרשים אותי היה לשונן של סיסמאות שנשׂאו באויר, הן בכתב הן על-פה. כידוע, השׂפה העברית נוקשה ביותר בכל הקשור למין. כמעט בכל מקרה ברורה החלוקה בין המינים הדקדוקיים, ובדיבור רגיל אין מנוס מבחירה על כל צעד ושעל במין. מי שניס(ת)ה אי-פעם לכתוב תוך התחשבות בשני המינים יודע/ת על בשׂרה/ו כמה מסרבל המאמץ את הכתוב. והנה, במצעד ביום ו', היו שלל סיסמאות בלשון זכר, שלל סיסמאות בלשון נקבה, וכיון שהיו כל כך הרבה – הסתדרו כולן נהדר ללא לוכסנים או סוגריים. הנה למשל:
שמעתן?
מקורות יודעות דבר מספרות שבהפגנות של חד"ש סיסמאות הפונות לשני המינים הן עניין ישן. כיון שאינני מרבה ללכת להפגנות, ודאי לאלה של חד"ש, אינני יכול להעיד באופן אישי.
כאמור, יצא המצעד מואדי-ניסנס, מרח' חורי, כמעט פינת הציונות. משם עברנו לנביאים, להרצל ולנורדאו (להפועל פינת גאולה לא הגענו; אולי בשנה הבאה). בככר בנימין עצר המצעד וקמה במת נאומים מאולתרת. וכי איך אפשר בלי? שניים-שלושה נאומים שׂרדתי בכבוד יחסי, לקראת החמישי נשברתי והתפזרתי הביתה. לפיכך נותרתי ללא תשובה לשאלה שהציקה לי לאורך הארוע כולו – מדוע לא שר איש את האינטרנציונל? אולי גם זה בשנה הבאה. ובינתיים, חג פועלים שׂמח לכולנו. טוב שהתאווררנו קצת. בשאר השנה צפוי להיות מחניק.
נסי לדבר בזכר ונקבה לסירוגין לא בקרב הומואים ולסביות.נראה לאיזה מבטים תזכה 🙂
היי אוֹרי.
חבל שלא נשארת עד סוף העצרת, כי אז היית יכול לשמוע את האינטרנציונל בשלוש שפות – עברית, ערבית ורוסית.
תוכל למצוא זאת בסוף הוידאו הבא:
http://www.haipo.co.il/moshe_1_may2009.htm
וגם בוידאו שפה:
http://www.panet.co.il/online/articles/1/2/S-196797,1,2.html
אם היית נשאר עד הסוף ולא נשבר באמצע, היית זוכה לשיר את האינטרנציונל בגאון ובגאווה 🙂
חוץ מזה, אני חושב שלהביא את הילדים למצעד האחד במאי זה צעד פדגוגי ממעלה ראשונה.
דניאל ואורי –
כנראה התחלתן/ם לשיר שתי דקות אחרי שהלכנו. עשׂינו לכם טובה. אילו נשארנו היו ממשיכים לנאום עוד שעתיים.
יפתח –
אני מסתפק בינתיים בכתיבה, אם כי בכתה אני משתדל לכוון לשני המינים, לפחות חלק מהזמן.
אתה, לעומת זאת, עושׂה דברים מוזרים מאד עם המינים בשׂפה. עוד לא הבנתי לגמרי את ההגיון הפנימי, אבל אני עובד על זה.
מעניין החג הזה, המשפחה שלי פועלים בערך ארבעה דורות (מן הסתם גם לפני, אבל לא הרחקתי עוד למעלה בחקירה) ומשום מה, למרות שהיו בהם גם דתיים, אף אחד לא חגג את היום הזה…
דוד –
עדיין לא מאוחר להתחיל…
מעבר לכך שהחג הולם את השקפותי הפוליטיות, יש משהו מרענן ומשׂמח בחג חוצה תרבויות, דתות ושׂפות. הלוואי עלינו עוד כאלה.
אורי, זה כמובן היה בציניות.
בתור משפחה בית"רית המשפחה שלי תמיד לעגה למצעדים האלה, לעג שהפך לשמחה לאיד בשנים האחרונות.
נראה לי שבקרב הנוער יותר יודעים מהו האחד באפריל מאשר האחד במאי.
דוד –
העניין הוא שגם אני מגיע ממשפחה בית"רית בחציה (החצי השני היו סתם מהישוב הישן בירושלם).
ההערכה שלך לגבי הנוער נכונה מן הסתם (לא בדקתי), אבל חכה עד שהנוער יתחיל להבין מה משמעות המילה פנסיא. או עוד מוקדם יותר, כשימצא את עצמו מטופל בהורים נטולי פנסיא.
ואתה ודאי זוכר שטרומפלדור (או תרומפלדור, כמו שאתם קוראים לו) היה קומוניסט גמור.
אורי, תרומפלדור זה שינוי שנועד לחיזוק הנוטריקון.
העניין הוא שאנחנו לא מתנגדים לזכויות עובדים (כפי שפעמים רבות אנשי שמאל אוהבים לצייר את זה כאילו מטרתה של בית"ר הייתה להקים פה איזו מדינה של עובדי קבלן…), אנחנו פשוט מעדיפים לחיות בשוק החופשי, עם זכויות לעובדים כפי המקובל במדינות המערב.
כמה מכל אנשי מק"י ובנק"י, ואני כבר לא יודע על שאר תנועות השמאל שלא קיימות באמת, היו רוצים שנקים פה מדינה קומוניסטית?
לאור דוגמאות העבר זה לא נראה כמו מהלך הגיוני, אבל מתי במשך המאה האחרונה התנהג השמאל הקומוניסטי בהגיון?
דוד –
גם את העניין הזה לא בדקתי ביסודיות, אבל אני משער שרק חלק מאנשי מק"י, ומיעוט שבמיעוט בחד"ש, מעוניינים במדינה קומוניסטית או בביטול הרכוש הפרטי.
לגבי השוק –
שוק חופשי מוביל למונופול או קרטל. הדרך היחידה לדאוג לך, לי, ולכל מי שאינו נמנה על האלפיון העליון, היא שהשוק יהיה דוקא תחת פיקוח הדוק של המדינה.
לגבי זכויות העובדים במדינות המערב – אילו מדינות?
אם אתה שואף להגיע למצב דומה לזה שבשוודיא, אני אתך. אם אתה מעדיף לחקות את ארה"ב – אנחנו בצדדים שונים של המתרס. זו גם זו נחשבות "מערב".
אני מאמין בנכונות הסיסמא על השלט שנשׂאתי במצעד: פרנסה היא זכות. מי שעובד במרץ וברצון טוב ששה ימים, מגיע לו שינוח בשביעי, שיהנה מחינוך טוב לילדים ומשירותי בריאות ברמה גבוהה, ולאחר שישלים את שנותיו מגיע לו שיוכל לחיות בכבוד לעת זקנה. וגם לה מגיע.
לגבי השאלה ששאלת על השׂמאל הקומוניסטי, אני רוצה להרחיב:
לאור דוגמאות העבר, מאז שחר האנושות ועד ימינו, כמה פעמים נהגו בני-אדם בכלל באופן הגיוני?
ד"ר אורי
בנושא השוק, שוק המנוהל בידי המדינה מזמין תפקידים מיותרים רבים, בטלה ע"ח משלם המיסים ולעיתים קרובות מדי שחיתות.
בנושא זכויות העובדים, אני אינני מקדש מודל זה או אחר, המודל הסקנדינבי (קודש הקודשים החדש של השמאל אחרי מותה של ברית המועצות) לא יכול להתאים לנו לדעתי.
יש פה אוכלוסיות גדולות שאינן יצרניות כלל (החרדים למשל) ויש פה תקציבים גדולים (ובד"כ מוצדקים) למשרדים שלא רלבנטיים בשוודיה (תקציב הבטחון למשל).
באשר ל"עבודה היא זכות" ושאר מה שכתבת בפיסקה הרביעית, אני מסכים עם הכל, וזה לא סותר כלום, מחמשת המ"מים ועד למדיניות נתניהו.
לגבי שאלתך האחרונה (והמצערת…), השאלה צריכה להיות כמה פעמים האנושות חזרה על טעויותיה?
דוד –
לא מנוהל, מפוקח. אין סיבה שהממשלה תכתיב לחקלאים מה לגדל. יש גם יש סיבה לפקח על כך שהבנקים לא יצרו קרטל.
יש הרבה מהמודל הסקנדינבי שכן יכול להתאים כאן. ההוצאות על בטחון יגרמו לכך שרמת החיים הממוצעת הכללית תהיה נמוכה יותר.
ביבי, להבנתי, שואף לשיטה האמריקאית: פחות מיסים, פחות שירותים (להבדיל מהשיטה המערב-אירופית – יותר מסים, יותר שירותים; ולהבדיל מהשיטה המקומית – יותר מסים, פחות שירותים). העניין הוא שחייתי בארה"ב, על שׂכר סטודנט. מפחיד מאד לחיות ללא רשת בטחון.
אוכלוסיות לא יצרניות: אתגר גדול. מהמעט שאני יודע על החברה החרדית, יש שם התעוררות בקשר לרצון לצאת לעבוד. מקוה שהמגמה תתגבר.
"עבודה היא זכות" – מנקודת המבט שלי המרחק בין חמשת המ"מים לבין מדיניות נתניהו היא כמרחק בין ממשלות ישׂראל לדורותיהן לבין ראש ממשלה ערבי וסגן יהודי לו.
בתשובה לשאלתך בסוף: המון! לכן אני לומד ומלמד היסטוריא. זו נראית לי אחת הדרכים המרכזיות כדי להיגמל מהמנהג (אם כי ר' מאיר ע"ה טען שמי שנדפק פעם אחת, וגו').
ד"ר אורי,
בהחלט ייתכן שאתה צודק בעניין המודל האמריקני/שבדי, הנקודה המקורית שלי הייתה שמצבם של העובדים איננו גרוע (בטוח לא גרוע כבימי מארקס) כ"כ, ובסופו של דבר לא רציתי לומר שביבי נוהג כז'בוטינסקי ביחסו לעובדים.
הימין הישראלי רבגוני בדעותיו, כמו השמאל; גם בשאלות סוציאליות.
הנקודה הייתה שגם השטן הגדול (לשיטת השמאל) בנימין נתניהו לא מתנגד לחיים טובים לפועלים או למתן פנסיא (כך יש לכתוב?), ולכן אמרתי מחמשת הממים ועד לנתניהו כדי לציין שתי נקודות קיצון.
אני מכיר את החברה החרדית, וברור ש(ברוך ה)חוזרים לעבוד שם, אבל כדי להפוך לחברה יצרנית צריך קצת יותר מלעבוד.
משום מה נראה שנוטים לזלזל כיום בלימודי ההיסטוריה, וחבל שכך.
ולסיום, עם התנצלות על הבורות המעמיקה, מה אמר ר' מאיר בעניין מי שנדפק?
דוד –
טוב שאתה מזכיר – מעמד העובדות/ים אכן התקדם מאד מאז המאה ה-19. גם זו סיבה לחגוג ב-1 במאי.
בעניין הרב-גוניות ב"ימין" – כאן אנחנו מגיעים לתסבוכת של הגדרות. אני מחלק ימין ושׂמאל בעיקר לפי אמת מידה חברתית-כלכלית. בארץ נהוג לעשׂות את החלוקה לפי העמדה ביחס לשאלה העברית/ערבית. אחד האתגרים הגדולים ביותר הוא להפריד את שתי הסוגיות האלה.
איך לכתוב "פנסיא"? איש הישר בעיניו יעשׂה. מלך אין בארץ, ברוך השם.
לימודי היסטוריא – כאן התלונה שלי היא דוקא כלפי נשׂיא המדינה, שטען שלא צריך יותר ללמוד היסטוריא. (הוא טען אח"כ שדבריו הוצאו מהקשרם. כמובן).
ר' מאיר – אני צריך להתנצל. הכוונה היא לרבנו מאיר אריאל, והציטוט המלא הוא: "מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה" (אגדת עם מקסיקנית, מתוך: וגלוי עיניים).
אורי
בעניין ההגדרות, אני בדעתך, אבל רוב האנשים קוראים לש"ס ימין ולקדימה שמאל…
ככלל אני חושב שהמדינה עברה ממצב של שמאל כלכלי וימין מדיני (כפי שהייתה בעת הקמתה) למצב ההפוך של ימין כלכלי ושמאל מדיני (כמו מפלגת קדימה).
לעניין ר מאיר אריאל, רק אח"כ נפל לי האסימון, גם מכיוון ולא כתבת "ר מאיר בעל הנס".
אם אינני טועה לשיר יש במקור שם אחר, רק שהוא נתקבע בציבור תחת השם "אגדת עם מקסיקנית"..
שם השיר במקור הוא "מחלק מוסר השכל".
דוד – חזק וברוך!
אפשר פשוט להחזיר באותו מטבע – כמה קפיטליסטים באמת מעוניינים בשוק חופשי לגמרי? מישהו מתגעגע למלוכה?
ירדן –
א) רוב הקפיטליסטים שאני מכיר אוהבים לדבר על שוק חופשי, אבל לא באמת חושבים עד הסוף (או אפילו קצת) מה משמעות החופש הזה. עוד לא פגשתי אף אחד שאפילו מצא על מה להתוכח כשהסברתי שהחופש המדובר קיים רק בזכות פיקוח ממשלתי הדוק.
ב) לצערי, יש המון גדול המתגעגע למלוכה. הבט סביבך במרחב הציבורי, וספור את הדגלים הצהובים עם הכתר הכחול, את השלטים הענקיים עם הזקן החייכני המנופך בידו, את החסידים המזמרים (אבינו *מלכנו*, מורנו ורבנו *מלך* המשיח לעולם ועד), ועוד לא אמרנו דבר על תכנן של התפילות שנושׂא כל יהודי מאמין מדי יום ביומו.