בסך הכל יצאתי לאסוף את הבנות מביה"ס ומהגן. אחרי הראשון וממש בדרך לשני, עצרה אותנו אישה עם חיוך גדול ומודאג כאחד. "יש לך כמה דקות?" – "לְמָה?" – "יש חתונה, וחסר עשׂירי למניין" – "אבל באמת רק כמה דקות, כי אני צריך לאסוף עוד ילדה מהגן." – "נהדר, זו מצוה גדולה. יעמוד לך." יש הצעות שקשה לסרב להן.

עלינו לבית-הכנסת, שנמצא בקומה מעל לגן. היו שם מעט אנשים והרבה חיוכים. הקהל המצומצם כלל בעיקר קרובות משפחה, בכל מיני גילאים, לבושות חגיגית ודוברות רוסית. על השולחנות בקבוק יין וכמה עוגות קנויות. שילוב כזה של צניעות ושׂמחה לא ראיתי כבר הרבה זמן. אם בכלל. כשנכנסנו (בתי ואני) רבתה השׂמחה : יש מניין! אפשר להתחתן!

בית הכנסת בכלל ספרדי. הצעירים שעשׂו שׂמייח השתייכו לזן הנ-נח-נחנחי (עדה מרתקת, חוצה גבולות, המבטלת את ההגדרות העדתיות הגלותיות). אחד מהם נתן לי חוברת כיס דקה: "עצות מעשׂיות : מתוך הספרים של רבי נחמן ותלמידיו". על עניין השׂמחה נאמר שם:

מצוה גדולה להיות בשׂמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה-שחורה בכל כוחו (ליקוטי מוהר"ן תנינא כד).

גם על ידי השׂמחה יכולין להחיות אדם אחר. כי יש בני-אדם שיש להם יסורים גדולים ונוראים רחמנא ליצלן, ואי-אפשר להם לספר מה שבלבם. והם היו רוצים לספר, אך אין להם בפני מי לספר ולהשׂיח עמו את כל אשר עם לבבם. והם הולכים מלאים יסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שׂוחקות יכול להחיות אותם ממש, ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הוא דבר גדול מאד (חיי מוהר"ן מג).

לא תמיד קל ופשוט להיות שׂמח, לפעמים אפילו קשה מאד. אבל מאז הצהריים יש לי חיוך גדול על הפנים, ועם קצת מזל יעבור משהו ממנו הלאה.

***

ורק עוד הערה אחת : חברים, הגיע הזמן, כבר מזמן בא הזמן, להתחיל לספור נשים למניין.