לפעמים ההיסטוריא אירונית להחריד. הפעם, בתזמון המבריק של ועידת דרבן 2 (המתרחשת בעצם בז'נווה), בכפיפה אחת עם יום השואה. מה טוב יותר מנאום של ראש וראשון למכחישי השואה בדורנו ביום בו אנו מציינים את זכר יהדות אירופא הטבוחה?

לפני כמעט שנתיים כתבתי כתבתי כאן על הצדדים היותר-הגיוניים בטענותיו שלוחות הרסן של נשׂיא איראן. אני עדיין מחזיק בעמדתי מאז, שההתנגדות הערבית לעלייה יהודית לארץ תרמה לשואה, ושהשואה תרמה להקמת מדינת ישׂראל, ולפיכך גם לתלאותיו הנוכחיות של העם הפלשׂתיני. הדברים קשורים אלה באלה לבלי התר. הפעם, בועידה נגד גזענות בז'נווה, חזר והזכיר הנשׂיא את הקשר בין הסבל היהודי במלחמת העולם השניה לבין הקמת הישות הציונית, ואף הגדיל לעשׂות וקרא לישׂראל "משטר אכזרי, דכאני וגזעני", וקינח בהאשמה ב"רצח עם גזעני".

נכון, נשׂיא איראן הוא טיפוס מגוחך משהו, אבל מול אנשים כמותו אסור לשתוק. ולפני הכל, חובה להתייחס להאשמה ברצח עם. על אף החפיפניקיות הישׂראלית הטיפוסית והמחדלים המתגלים חדשות לבקרים, נראה לי שאילו היתה תכנית מבצעית לרצח העם הפלשׂתיני, כבר היינו מבחינים בה. תאי-גאזים במחסום ארז, כיתות יורים בבלאטה, נפל"מ על רמאללה וצעדות מוות מחברון לג'נין – מישהו כבר היה שׂם לב, לא?

שנית, מאז שחר התרבות הצליח המין האנושי לקבוע רף גבוה מאד לאכזריות ודיכוי. עם כל הצניעות, דומני שישׂראל לא באמת מתחרה על המקומות הראשונים בתחומים הללו. ההאשמה בגזענות נכונה במידת מה, ביחוד ביחס לתיקון לחוק השבות משנת 1970, המעניק אזרחות גם לצאצאים ולנכדים של יהודים, ולא רק ליהודים עצמם. זהו בדיוק הקו המפריד בין אפליה על בסיס דת לאפליה על בסיס גזע (וכבר כתבתי על כך כאן). ועדיין, לא מחוק השבות מוטרד הנשׂיא, אלא מהבעיא הפלשׂתינית. כאן אפשר להצביע על רעות חולות מסוגים שונים, אך אלה אינן מבוססות על יסוד גזעני.

ולמרות זאת, אני שׂמח על השתלחויותיו של הנשׂיא האיראני. קודם כל, כיון שלקח חשוב אחד של השואה הוא שלעולם אסור להיות אדיש לסבל של אדם אחר – קל וחומר אם אתה הוא הגורם אותו. הסבל הפלשׂתיני הוא עובדה, וההמנעות ארוכת השנים מפתרון לסכסוך הוא עוול לכל הצדדים. שנית, כיון שהדברים מהווים תזכורת מצויינת שלא הכל בסדר, ואם לא נפעל לתיקון המצב בהקדם האפשרי, אנו עלולים לאבד את מה שנראה לנו היום מובן מאליו. אלו מחשבות הולמות את ערב יום השואה. לפיכך, לאור לקחי העבר ולרגל יום העצמאות הקרב ובא, יש לי בקשה, או ליתר דיוק – הצעה לסדר היום:

ראש ממשלת ישׂראל, מר בנימין נתניהו – אנא פנה לעמיתיך, מנהיגי המדינות באיזור, לכינוס ועידה כללית בה תדונו כולכם כיצד אפשר לצעוד כולנו יחד בכיוון חדש. בתור נקודת מוצא, בלתי מחייבת כמובן, אפשר לקחת את היוזמה הסעודית. אחרי הכל, כאשר אחד המשטרים הקיצוניים בסביבה, שעל ברכיו וארנקו נשענים מסגדים אין-ספור בעולם כולו, מציע יוזמת שלום כוללת לאיזור – אולי כדאי לעצור, להקשיב, לנהל משׂא ומתן. במידה מסויימת, ראש ממשלת ישׂראל הוא גם מנהיג העולם היהודי. מה יתרום לבטחון היהודים בהווה ובעתיד יותר מאשר שלום כולל באזורנו? (רמז: פצצת אטום כבר יש לנו, ועוד מעט גם לבוסים של מר אחמדינג'אד).

***

נ.ב. – כשהותקפה ממשלת שוויץ על כך שהרשתה לנשׂיא איראן לבוא ולנאום, השיב ראש הממשלה השוויצרי, מר הנס-רודולף הרץ, כי "שוויץ הינה נייטרלית, ואינה חלק מאף ברית". מעניין שבזמן מלחמה"ע 2 השתמשו השוויצרים באותו תירוץ ממש כדי לנעול את השערים בפני אורחים, ולשלוח אותם חזרה למקום ממנו באו.