אמש נערכה הפגנה בככר רבין בת"א-יפו, בעד ונגד המלחמה בעזה. באופן כללי, אני לא נלהב יתר על המידה מהפגנות. לרוב הן לא מביאות שום תועלת, פרט לתחושת של שׂביעות רצון מסויימת מצד המפגינות/ים. בחלק ניכר של המקרים, שׂביעות רצון זו מסבה אפילו נזק, בכך שהיא נותנת למפגינים/ות הרגשה שהן/ם את שלהן/ם עשׂו. שוב, לרוב, זה ממש לא מספיק.
הפגנת אמש נגד המלחמה מטרידה אותי. אמנם, לא הסתרתי את הכעס והתסכול האישיים מהתפתחות המאורעות עד כה, ובכל זאת אינני מתעלם מן המציאות: סיבוב שפיכת הדמים הנוכחי הוא יוזמה ברורה של החמאס. כן, המצור על עזה גרם ועדיין גורם מצוקה כבירה לאוכלוסיא אזרחית, אבל יש לו סיבות מוצדקות. למשל, הרצון למנוע הברחתו של גלעד שליט שליט"א אל מחוץ לגבולות הרצועה. למשל, הברחות הנשק. אילו החזיר החמאס את גלעד משביו, והכיר בזכותה של מדינת ישׂראל להתקיים, אין לי ספק שמצור היה מוסר עד מהרה.
חבר קרוב שלי קיבל הזמנה להפגנה אמש. הוא שאל את המזמינים האם הם יכולים להתחייב לכך שהקריאה המגנה את האלימות והקוראת להפסקתה תופנה גם כלפי החמאס. להפתעתו ולמגינת לבו, איש לא אזר עוז להתחייב לכך. למיטב ידיעתי (הלוואי ואני טועה), קריאה כזאת עדיין לא יצאה. העובדה שקואליציית ההתנגדות למלחמה לא מסוגלת להכיר בחלקו של החמאס במצב העגום בו אנו נמצאים מטרידה אותי. מאד.
אורי שלום
הקול לא חסר, הוא נשמע חד וברור! ואפילו באוניברסיטת חיפה (בנתיים, בעוד זמן קצר הביטחון המסכל של האוניברסיטה יפסיק אותו)!
אנחנו מחלקים פליירים ומדברים עם העוברים בטל על כך שהאלימות אינה פיתרון, אנחנו מגנים את אלימות החמאס! ואת הפעולה הצבאית!
אתה מוזמן להגיע מחר ב11:45 לרחבת קפה דשא ועזור לנו להסביר זאת.
בקידום המהפכה ננוחם!
גיא
אורי היקר,
אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת פה. סביר להניח שהייתי מגיע לפעולות באוניברסיטה אם הייתי עדיין לומד בה או לחלופין היה לי זמן להגיע סתם כך, כי אני מכיר את האנשים שמארגנים את זה ויודע מה הם חושבים על החמאס. לגבי ההפגנה היה לי קצת יותר קשה לנסוע ואכן לא נסעתי…
לציונות, לסוציאליזם, לאחוות העמים
אלי
גיא ואלי –
תודה על דבריכם. אני שׂמח לשמוע שאכן יש קול, והאמת היא שמעט הגזמתי, כיון שגם אני שומע אותו פה ושם. אבל הוא צריך להשמע יותר.
ציינתי לפני את המועד – מחר, יום ב', 11:45, קפה דשא.
צריך גם להבין שההפגנה היא למען מטרה משותפת שהיא הפסקת הלחימה אבל לוקחים בה חלקים שונים. הבן אדם הספציפי שדיברת איתו לא בהכרח מייצג את הרוב. בתוך מי שהיה בהפגנה, היו סיסמאות שלא הזדהתי איתן כמו שברק שופך דם ילדים, אבל רוב הסיסמאות היו סיסמאות על שיתופי פעולה. הסיסמא הכי נפוצה – "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" לצד "טילים זה לא ביטחון" וכו'.
שלום אורי!
השיטה הפוליטית שלנו היא זו שמכתיבה את המצב. אם אתה רואה נדנדה והיא נתנדנדת לא לכוון שאתה רוצה אז אתה אדיוט אם אתה לא מתישב עליה במקום הרחוק ביותר מן המרכז! כך היא הפוליטיקה היום: מטרתה אינה לברר את העובדות ולגזור את שיש לעשות אלא להיפך: לקפוץ על המקום הרחוק ביותר מן המרכז בנדנדה כדי לנסות ולהטות אותה לכיוון שלך.
התוצאות הם הרסניות:
– בני אדם שלא לומדים לחשוב
– כתוצאה מזאת ממשלות שלא יודעות לחשוב
– אם הממשלות יודעות לחשוב אז הן לא מדברות עם הציבור על המניעים האמיתיים להחלטותיהן שכן הן מניחות שהציבור לא יודע לחשוב.
– עמדות לא מציאותיות (כמו ההתעלמות מתרומת החמאס למצב שאתה תיארת).
– הצגת עמדות מטומטמות לצד שכנגד שגם הוא נהיה מטומטם בעמדותיו.
– חוסר יכולת ללחום בצורה אפקטיבית בצד שכנגד (עמדות יותר מתוחכמות היו מצליחות לנצל את חולשות הצד שכנגד בצורה מוצלחת יותר).
ועוד ועוד ועוד ועוד…
כבר אמרתי שבדמוקרטיה ישירה זה יכול להשתנות?
מרק