כהאי לישנא: ממשלת ישׂראל הבאה, אם וכאשר נהיה ממנה חלק, תרחיב את מסלול השירות הלאומי האזרחי (הפתוח גם היום בפני צעירות עבריות החיות אורח חיים יהודי מסורתי, ובמידת מה גם בפני אחרות ואחרים), ותפתח אותו בפני כלל הציבור.
ניתן לראות במוסד כזה כמה יתרונות:
ראשית, מבחינת הציבור הערבי. כיום, נמצא ציבור זה במלכוד, כמעט ללא חופש בחירה. הצבא מוותר על שירותי הצעירים והצעירות באופן גורף. באין מסלול שירות אחר, נמצא ציבור שלם מחוץ למעגל האזרחות המלאה. הציבור העברי ברובו ממלא את חובת השירות בהסכמה, ואף בשׂמחה. תחושה זו של שייכות נמנעת מהציבור הערבי. לכשיפתח מסלול לשירות אזרחי, יהיה ניתן להתחיל לתקן את המעוות.
שנית, מבחינת הציבור החרדי. ניתן להבין שצעירות וצעירים רבים (אם כי לא כולם) נרתעים מן השירות בגלל אופיו הצבאי. ניתן לשער שבתחומים רבים אחרים היה שׂמח מגזר זה להצטרף ולתרום למשׂימה הלאומית. כמובן, חלק מן השירות יהיה בתוך הקהילה עצמה (והדבר נכון גם לגבי המגזר הערבי). אבל לא רק. כל אחת וכל אחד כמעט יכולים לשרת כמתנדבות בבית-חולים, בבתי-אבות, בבתי-ספר ובמתנ"סים, במד"א, במכבי-האש, בסיירת ירוקה, ועוד כהנה וכהנה. כאמור, את הגבולות לשירות יעיל ותורם יכול להציב רק הדמיון.
תמונה מאתר מד"א ישׂראל.
ויש מספר דברים שצריך לתת עליהם את הדעת לפני שיוצאים לדרך החדשה. למשל, שחובה להקפיד ששירות לאומי אזרחי לא יפגע בציבור העובד. ניתן לדמיין בקלות מצבים בהם ינצלו מעבידים את כח-העבודה כמעט חינם שיעמוד לרשותו, כדי לקצץ בעובדים בשׂכר. יש להקפיד על כך שהשירות הלאומי יצטרף לכח העובד, לא יחליף אותו. כמו עם כל חוק אחר, מידת ההשפעה שלו תלויה באכיפתו היעילה.
עניין נוסף הוא כמובן צה"ל. בהקשר זה יש להכיר בכך שכוחו הלוחם של צה"ל נשען במידה מרובה על מתנדבים גם היום. במציאות של ימינו, כמעט כל מי שבאמת לא רוצה להיות לוחם – לא יהיה. המצב חד עשׂרת מונים בכוחות המילואים (מניינו ובניינו של צה"ל בעת מלחמה חו"ח), שהם כח מתנדבים מובהק. ועם זאת, עדיין רבים המתנדבים לשירות קרבי, ויש אפילו מתנדבות. דומני שכל אלה יצאו בלב שלם יותר לקרב השיוי"צ, כשהם יודעים שיש מי שדואג ליקרים להם בעורף.
שורה תחתונה: ההצעה אינה עולה כסף. היא עשׂויה להביא תועלת רבה. כל שצריך כדי לממש אותה הוא רצון טוב. זו הבטחת הבחירות שאני רוצה לשמוע.
כמה קשיים חמורים עם הפעילות מהסוג הזה, שכבר החלה להתקדם באחרונה…
1. יש קושי כלכלי גדול לממן את הפעילות- עלותה רבה בשני מישורים:
ממשיך:
א. עלות מחייה, ביטוח, ליווי וכדומה של המשרתים
ב. עלות ההטבות להן זכאי כל מי שסיים שירות מרשויות המדינה השונות
2. נשק מעמדי- גם אם המעסיקים לא ינסו לנצל זאת בכוונה, הכנסת מסה אדירה של כוח אדם זול ומחוץ למסגרת חוקי המגן וההסכמים הקיבוציים, תשפיע על הורדת תנאי העובדים , ייתכן אפילו שבכל רחבי המשק. וזאת במציאות של שכר נמוך ואי שוויון חמור בהכנסות. קל להבין כיצד אפקט זה ישיע בעיקר על עובדים לא מקצועיים ומעטי השכלה- איתם "יתחרו" המשרתים על עבודה (בחור בשירות לאומי לא יחליף רואה חשבון או מהנדס ייצור…)
3. כמובן שסוגייה כבדה ביותר שניתן למצות אותה בשאלה "זכויות לפני חובות, חובות לפני זכויות?" עומדת לפתחנו בכל הנוגע לקידום תוכנית כזו בקרב צעירים פלשתינים- נושא זה חייב להענות בדיון ציבורי פתוח ומשתף והסכמות רחבות ודמוקרטיות
יש כאלו שמעריכים שירות לאומי יותר משירות בצה"ל:
היי קיו: בנות שירות מקבלות הנחה גדולה מחיילים
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3638773,00.html
שי – (סליחה על העיכוב בתשובה, הייתי רחוק מהמחשב)
ראשית, אני מקבל את התיקון העקרוני שלך: השירות הלאומי כן עולה כסף, כפי שציינת. עם זאת, אני צריך לסייג – בטווח הבינוני אני רוצה לראות הפניה של כ"א מבוזבז מצה"ל לשירות הלאומי, וכאן לא תהיינה הוצאות נוספות על הקיים (גם חיילים עולים כסף).
מעבר לכך, שני דברים:
(1) השיפור שהשירות הלאומי יכול להכניס בחינוך, בבריאות, ובעוד מגזרים רבים אחרים שווה אף הוא כסף. להערכתי, הרבה יותר ממה שהוא יעלה.
(2) גם אם לא, העובדה שיש כאן כלי שיאפשר אזרחות מלאה למגזרים הערבי והחרדי שווה גם השקעה, שאם נתבונן בה כלכלית, היא תירשם בטור "הפסדים". ושוב – לדעתי אם נחשב נכון היא תניב רווח נאה.
שנית, התשובה העקרונית לקשיים האמיתיים שהעלית היא הדרגתיוּת. אי-אפשר לבצע מהלך כזה בשיטת "זבנג וגמרנו" – הזעזוע אכן עלול להיות גדול מידי. צריך לתת למשק להתרגל למציאות החדשה באופן הדרגתי, מה שגם יקל על הפיקוח החיוני: שהשירות הלאומי לא יחליף עובדים קיימים, אלא יתגבר אותם.
אגב, היישׂום ההדרגתי יביא לכך שמיסוד השירות הלאומי האזרחי יעבוד לפי סרגל זמן אחר לגמרי מהמשבר הכלכלי הנוכחי. זה יחלוף ויעבור כשהשירות הלאומי עדיין יהיה בשלבי האצה.
שלישית – סוגיית זכויות וחובות. אמנם, הבעתי לא פעם את רצוני לראות ביום מן הימים מציאות בה רק המשרתות והמשרתים יהנו מזכות ההצבעה בבחירות הכלליות. אבל זה חזון לעוד שנות דור. כרגע, עד כמה שהדבר נוגע למגזר הערבי ולמגזר החרדי, אני מעוניין בהתנדבות בלבד.
קהל היעד אליו אני פונה הוא צעירות וצעירים ש*רוצים* לקחת חלק בשירות המדינה, אך אפשרות זו חסומה בפניהן. אני מודע לכך שהמגמה קיימת, ואף מתרחבת במחתרת, ומברך על כך. אבל זה לא מספיק. אני רוצה שהיא תהפוך להיות פומבית, משתי סיבות:
(א) כדי שהאפשרות תיפתח בפני כמה שיותר צעירות וצעירים, שהקולות מהמחתרת אינם מגיעים אליהם.
(ב) כדי להתחיל לערוך את אותו הדיון אליו אתה מכוון – על הקשר בין זכויות וחובות. השורה הראשונה של המתנדבים צריכה לתת דוגמא, ולהיות מקרה מבחן. אין ספק שבמהלך כזה תֵעשׂינה גם טעויות. חלק מהדיון צריך לעסוק ביישׂום בשטח, ובדרכים לשפר אותו לקראת הרחבת המהלך.
יניב –
תודה על הקישור. מהמעט שקראתי בדיווח של YNET נדמה לי שמאחרי הסיפור מסתתר סיפור נוסף, אם כי אינני יודע להצביע עליו.
לי נראת הגישה מאד חיובית,
היא תביא לשילוב טוב יותר של כלל האוכלוסיה, החרדית והערבית. אבל חייב להתלוות לתהליך הזה תהליך של השוואה של האוכלוסיות השונות. מי שילך לשירות לאומי, יקבל סיוע בכניסה לאוניברסיטאות. צריך לחנך מעבידים לקבל גם ערבים למקומות עבודה. יש להקצות במגזר הציבורי משרות "מתקנות", עבור ערבים, בדויים, דרוזים וחרדים, וכיוב'. יש לדאוג לרמת בתי ספר שיוויונית, מערכות רפועה, ועוד ועוד…
טל –
אני מודה שיש לי חרדה טבעית מ"אפליה מתקנת", שלפעמים מקלקלת יותר משמתקנת. אבל אין ספק שצריך עבודה חינוכית יסודית.
במובן מסויים, השירות הלאומי עצמו אמור לעשׂות חלק מהעבודה. נאמר שמסלול שירות לאומי למגזר הערבי יכלול שהייה של צעירות וצעירים בבתי-ספר עבריים, ותרגול ערבית מדוברת עם התלמידות/ים. עצם הקירבה והמגע יסייעו לצמצם את הפערים.
מאידך, רמת שירותים שיוויונית תהיה אפשרית הרבה יותר באמצעות שירות בתוך הקהילה. מסלול נוסף למגזר הערבי יכול להיות קידום וסיוע בבתי-ספר בתוך המגזר. אפשר גם לחשוב על מסלול תואם "עתודה אקדמית", שיביא את הצעירות והצעירים לשטח כמורות וכמורים לכל דבר. כנ"ל ברפואה, ובכל תחום שהוא.