שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם,  אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. (דברים לב מו-מז).

המסר ברור, והוא מהדהד בכל ספר דברים: אם נשמור את כל דברי התורה, נאריך ימים בארץ; אם נתכחש לה, סופנו רע ומר. אבל מה היא התורה הזאת אשר משה מכוון אליה? השירה שזה עתה נשׂא? ספר דברים? החומש? התנ"ך? כתבי חז"ל מראשוני התנאים ועד אחרוני האחרונים? מה?

      

כפרה עליך!

איור: דניאל מורגנשטרן

לרב יהודה, תלמידו של רב, יש תשובה (בבלי מנחות כט ב) –

בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר [משה] לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר [רבש"ע] לו: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר [משה] לפניו: רבש"ע, הראהו לי! אמר [רבש"ע] לו: חזור לאחורך. הלך [משה] וישב בסוף שמונה [עשׂרה] שורות ולא היה יודע מה הן אומרים; תשש כֹּחוֹ. כיון שהגיע [עקיבא] לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו [של משה]. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם – יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידָי? אמר [רבש"ע] לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני…

המסר של סיפור זה מתבאר בכמה כיוונים. ראשית, יש בתורה יותר מאשר פשט הכתוב. הכתרים המדוברים, כל קוץ וקוץ שבהם, אינם אלא עיטורי-אותיות. בשׂפת ימינו שואל משה את רבש"ע – אני רוצה להוריד תורה לעם, ואתה מתעכב על הפוֹנטים? אבל מסתבר שדוקא בצורת האותיות, בפרטים הקטנים, חבויה משמעות עמוקה. גם אם משמעות זו אינה ברורה במבט ראשון, ניתן לזקק אותה תוך לימוד יסודי – אפילו דרושים לשם כך דורות רבים.

שנית, התורה אינה גוף קבוע, אלא תהליך מתפתח – אֵבולוציא, בלע"ז. מה שברור לעקיבא ולתלמידיו, משה אינו יכול אפילו להעלות בדעתו (הדבר מזכיר את הסיפור המפורסם על שייקספיר, שהוסע קדימה במכונת זמן ונכשל בקורס על היצירות שהוא עצמו כתב). אך כיצד ניתן לתת תוקף להלכות חדשות שכאלה, שאין להן זכר בפשט הכתוב, ושעשׂויות להתמיה גם את הטובים שבתלמידי-חכמים? על ידי יִחוּסם חזרה למשה – "הלכה למשה מסיני". זו אכן האמונה הרווחת ביהדות הרבנית: כל ההלכות, החל ב"לא תרצח" וכלה ב"לא תלבשי בגדי לייקרא" – כולן הלכה למשה מסיני.

אלא שכאן נשאלת שאלה: הואיל וניתנה התורה על-ידי אלֹהוּת כל-יכולה וכל-יודעת, מדוע לא נרשמו כל ההלכות מראש בפשטות? מדוע יש לזקק אותן מתוך קוצי-קוצין שבראשי אותיות? את התשובה לשאלה זו מכיר כל מי שגדל בסביבה רבנית: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור; במה שהורשית התבונן; אין לך עסק בנסתרות (בבלי חגיגה יג א = בן-סירא ג כא). או במילה אחת: שתוק!

והמאמין היודע-לשאול נבוך: אם אריכות ימים וחיים טובים בארץ הם פועל יוצא של הליכה בדרכי התורה, למי להאמין? מה היא התורה הזאת? זאת של משה, או זאת של עקיבא? חמש שעות בין בשׂר לחלב, או רק שלוש? חסידים או מתנגדים? גוּר או ויז'ניץ? הר המור או ישיבת חברון? איחוד או מאוחד? People's Front of Judea או Judean People's Front? רבש"ע יודע כמובן את כל התשובות, אבל לא מגלה…

לעתים המצב חמור שבעתיים, כאשר חכמים לא רק מביאים ראיה מן הפוֹנט, אלא גם משנים את הכתוב ממש! ראו למשל את פסוק ח בפרשתנו:

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; 
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים,  לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

כך בנוסח המסורה, המצוי בספרי התורה שבידינו ובכל גרסאות הדפוס. אלא שנוסח המסורה הוא מאוחר למדי, והגיע לצורתו המוכרת לנו כיום רק בסביבות המאות התשיעית-עשׂירית לספירה. בגרסא קדומה בהרבה של ספר דברים, שנמצאה במגילות קומראן, ניתן הנוסח הבא (ראו אצל ישׂראל קנוהל, מאין באנו עמ' 95):

בהנחל עליון גוים ובהפרידו בני אדם
יצב גבלת עמים למספר בני אלהים

בתרגום השבעים, התרגום הקדום של התורה ליוונית, אנו מוצאים גרסא שלישית:

בהנחל עליון גוים ובהפרידו בני אדם
יציב גבולות עמים למספר מלאכי אלהים

על מה ומדוע הבדלי הנוסחים הללו? דומני שסביר לפרש את התהליך כנובע מהרצון של מוֹסרי המקרא להתרחק מהרעיון של "בני-אלהים" (שלאלהים יהיו בנים? שו"ש היו"צ!). הגרסא של תרגום השבעים הופכת את "בני-אלהים" למלאכים, ומפקידה אחד מהם על כל אחת מאומות העולם. כאן יש לנו ביטוי מוקדם לאמונה המושרשת שלכל עם ועם יש מלאך, או שׂר, האחראי לו, ושישׂראל להבדיל נמשלים ישירות על ידי רבונו של עולם. נוסח המסורה נוקט פתרון שונה, שומר על המילה "בְּנֵי", אך מיחס את הבנים לישׂראל, דכתיב: כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים (בראשית מו כז). שבעים אומות העולם כנגד שבעים בני-ישׂראל. לאור הנטיה של כתבי-הקודש לצמצם את מספר האלהויות ולרכז את כל האמונה באל אחד ויחיד – דכתיב בפרשתנו: יהוה בָּדָד יַנְחֵנּוּ (פס' יב) – מדובר בתיקון סביר והגיוני.

אלא מה? סחה הגמרא (שם, שם) שהאותיות הצריכות עיטורים מיוחדים הן: שעטנ"ז ג"ץ. אם אכן הוחלפה התיבה "אלהים" בתיבה "ישׂראל", יוצא שנוספה לתורה האות ש, אות שיש לקשור לה כתרים ולעטרהּ. האם דרש עקיבא גם על ש זו תילי תילין של הלכות? ואולי דוקא משום כך התבלבל ונבוך משה רבנו כשהגיע לבית המדרש?

אם כך ואם כך, משה לא העלה בדעתו לפקפק אחר מחשבתו של רבש"ע. אם רצה בורא עולם לתת תורה באמצעותו, ולפרשהּ באמצעות עקיבא – מה לו כי ילין? ובכל זאת, רצה לדעת לאיזה כבוד עתיד אותו חכם לזכות על בקיאותו וחריפותו בתורה. אמר משה לרבש"ע: הראיתני תורתו; הראני שׂכרו. אמר לו [רבש"ע] חזור [לאחורך]. חזר [משה] לאחוריו; ראה ששוקלין בשׂרו [של עקיבא] במקולין (שם). חכם מופלג כל כך, וסופו שבשׂרו עולה על המשקל בשוק הקצבים! אמר [משה] לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שׂכרה?! אמר לו [רבש"ע] – 

שתוק! כך עלה במחשבה לפני…

[התפרסם לראשונה בשקוף – עיתון לקידום הדמוקרטיא]