במהלך החג בקרנו אצל סבא וסבתא של רעייתי, שיזכו לימים טובים וארוכים. שם שמעתי סיפור מערב ראש השנה ה'ת"ש – ספטמבר 1939.

ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה נמלט סבא מנדל – אז בקושי בן 18 – מביתו שבלודז' לכוון צפון-מזרחה לוורשה. אולי היתה זו האמונה בכוחו של חיל הפרשים הפולני, ואולי סתם תמימות כללית, אבל עוד לפני שהגיע לוורשה שמע מרחוק את ה"בומים" של הארטילריא הגרמנית. לא היתה ברירה, אלא לחזור אחור. אלא שכל הדרכים כבר נמלאו גרמנים, ולפני שהספיק להבין מה בדיוק קורה נפל בשבי, יחד עם עשׂרות ומאות פליטים אחרים.

יחד עם חבריו לגורל הובא מנדל הצעיר לשׂדה רחב, שזה עתה נאספו ממנו תפוחי האדמה. שם הושבו על האדמה, ונצטוו להמתין. בכיס היו למנדל מלפפון וגזר שאסף בשׂדות בדרך; אבל הנפש, הנפש יצאה לסיגריא. ודוקא היתה בכיס, ואפילו גפרורים, אבל למי יש העוז להדליק? מנדל הרים ידו באויר. חייל גרמני, ששמר על השבויים, שאל בגסות:
–  וואס ווילסְט דוּ? (מה אתה רוצה?)
–  קָאן איך רָאוּכען? (אני יכול לעשן?) 
החייל ציפה כנראה לכל מיני שאלות, אך לא לזו. "במה תדליק?"
–  יש גפרורים.
–  אסור! חכה כאן…
כעבור עשׂר דקות חזר החייל, בפיו סיגריא בוערת. הוא העביר אותה לסבא הצעיר, שיצית אחת משלו.
–  מותר לעשן, אבל שאף אחד לא ידליק גפרור! אסור שהקומנדנט יראה…
וכך עישנו השבויים כל אותו הלילה, ערב ראש השנה, רגע לפני הקטסטרופא.

67 שנים ויום לאחר מכן, כברת דרך מזרחה, באוּמָן. ערב ראש השנה תשס"ז נפל במקרה בערב שבת. במוצאי שבת חזרנו משעור התורה המסורתי לערב ב' דראש השנה, ונפלטנו לרחוב ההומה. על אף השעור והדברים המאלפים שנאמרו בו, ובאינספור שעורים אחרים שנאמרו ונשמעו ברחבי העיירה, בפי כל עמדה רק שאלה אחת. למעשׂה, בפי כל עמדה סיגריא, והשאלה סוננה מהצד, דרך שׂפתיים חשוקות: "למי יש אש?"

מאחרי השאלה הסתתרה (כרגיל) שאלה הלכתית. להצית סיגריא – כלומר "להעביר אש" ביום טוב של ראש השנה – מותר בהחלט. אבל להצית אסור. צורך השעה היה אפוא אש שהודלקה לפני כניסת השבת, ולא כבתה מאז. אכן, היו במחננו כמה מרחיקי-ראי ששמרו על אש דולקת, אך היכן אפשר למצוא אותם? מסתבר שלא צריך. מישהו כבר הצית סיגריא מהנר, ויצא לרחוב. והצית בסיגריא שלו סיגריא אחרת, וחוזר חלילה חמישה ריבוא יהודים שכל שחפצה נפשם הוא לעשן משהו עם צאת השבת.

דברים רבים ראיתי ולמדתי באומן, וב"ה עוד אזכה לספר ולתאר. אחד מהלקחים הגדולים שלי מהביקור שם היה הבנה, ולו חלקית, של התהום העמוקה בה חיו אחינו ואחיותינו לבית ישׂראל בגולה, טרם שיבת ציון והקמת מדינת ישׂראל. גם לפני שנתיים, כששלושת הגורמים החזקים ביותר באוקראינה – השלטון, המאפיה וארגון ברסלב העולמי (לא בטוח באיזה סדר) – עומדים לצדי ולהגנתי, עדיין לא יכלתי שלא לחוש צל צלו של פחד מפני הסביבה הזרה והמנוכרת. איך הרגישו הדורות הקודמים, להם היה "תחום המושב" מולדת ללא מגן? אני יכול רק להעלות בדמיוני. ולקוות שלעולם לא אדע.