מיהו ציוני?  לאחרונה, בעקבות התמודדותו של ד"ר ח"כ דב חנין על ראשות עיריית ת"א-יפו, ובעקבות ההתקפה שהחלה ח"כ חלי יחימוביץ' על אי-ציוניותו, התעורר מחדש ויכוח על מקומה ומעמדה של הציונות. (ראו/נה למשל בתגובות לחלק ב' של הראיון עם חנין שהתפרסם ב"עבודה שחורה"; החלק הראשון ב"שקוף").  הויכוח, כמו ההתמודדות, מרענן ומבורך, מכמה סיבות.

ראשית, לזירת המאבק. כפי שציין דב עצמו בראיון, העובדה שקלף הציונות נשלף והוטל אל השולחן בשלב כה מוקדם של המשׂחק מעידה על כך שבמחנה חולדאי, ואף מעבר לו, קיים חשש אמיתי ממועמדותו. את מי שאין חוששים ממנו, לא טורחים לתקוף. ואל נא תטעו – ההתקפות אינן מגיעות מצד כמה "פעילי רשת" נטולי חיים או אידאולוגים נטולי קשר למציאות, אלא מחבורה של פוליטיקאים משופשפים ומנוסים. כאלה שמבינים היטב את מאזני הכוחות וחשים בעצמותיהם את התנודות בהלך הרוח הציבורי. אם הם חוששים, סימן שיש ממה. מעודד.
 
שנית, מה בכלל משמעות הטענה שדב חנין אינו ציוני? מאלף לקרוא בהקשר זה את דבריו של יונתן בן-אפרת על "בגידתה" של "עיר לכולנו" (ובפרט של חנין) בערביי יפו. לדידו של בן-אפרת, "עיר לכולנו" היא תנועה של "יהודים תל-אביבים בלבד". תשובתו של חנין לטענה זו מאלפת: העדרם של מועמדות ומועמדים ערביות/ים מ"עיר לכולנו" היא פרי החלטת ההנהגה הערבית להתמודד במסגרת רשימה ערבית (חד"ש-בל"ד). מכך יוצא שהקו המגדיר את הציונות נמתח בתפר בין השׂפות (עברית וערבית), המקביל כמעט לחלוטין לתפר בין הדתות (יהודים לעומת מושׂלמים ונוצרים). כיון שאני רואה בציונות תנועה שחייבת לחצות את הקוים הללו, מצב זה מדאיב. אבל בהחלט יש כאן תשובה ניצחת למלעיזים. איזה הסבר אחר יש לכך שבמחנה הלא-ציוני יצא הקצף על "הבגידה"?

מאידך, המועמד מס' 2 ברשימת "עיר לכולנו" מר אהרן מדואל, הוא בכלל ליכודניק. האם יש תעודת כשרות ציונית טובה יותר? גם כאן אני רואה סימן מעודד, ולא רק לטווח הקצר. הברית המתהווה ב"עיר לכולנו" בין חירות ומק"י מסמלת מהפכה של ממש בחשיבה הפוליטית הנהוגה במקומותינו. מעבר לפיוטיות עוצרת הנשימה (עליה נוכל לדון באופן מושׂכל יותר בעוד דור או שניים), היא מעידה על כך שדור חדש של פעילות ופעילים זונח את ההגדרה המבלבלת והמזיקה לפיה שׂמאל וימין פוליטיים ניכרים לפי עמדת כל אחת ואחד לגבי נוסחת "שטחים תמורת שלום". ברוך השם! הואיל ואנחנו עדיין נתונים בעיצומו של הקרב על התודעה, צריך להמשיך ולקרוא בקול: שׂמאל, שׂמאל, שׂמאל!  מי שרוצה להמשיך לדבוק בהגדרה הישנה מוזמנ/ת לעבור לאיות ב-ס' וב-ו' (סמול).

ובכן, מיהו ציוני? אינני מכיר שום הגדרה מחייבת ומוסכמת לשאלה זו, ממש כשם שאינני מכיר באף גוף שהוא כמייצג הרשמי של התנועה הציונית. כל גוף שאינו כולל גם את החוזה הרצל וגם את הנביא מיכה לא ישכנע אותי. נשאר לנו לדון אפוא במאפייניה של הציונות.

מאפיין חשוב אחד הוא היחס לעליית היהודים לארץ. מצד אחד, אני תומך נחרצות בזכותה וחובתה של מדינת ישׂראל לקלוט כל יהודי/ה באשר היֻא במקרה של רדיפות ופרעות. מצד שני, צריך להכיר בכך שכבר היום חיים למעלה מעשׂרה מליון (10,000,000) איש ואישה בין הים לירדן. לצורך ההשוואה, בזמנים בהם התגבש עם ישׂראל (נאמר, המאות 13-12 לפני הספירה) עמדה אוכלוסיית הארץ – כולל עבר הירדן המזרחי – על 22,000 פחות או יותר. במילים אחרות: אין מקום. לפיכך, דומני שלמדינת ישׂראל לא צריך להיות כרגע עניין בעידוד עלייה לארץ, לפחות לא עד שתהיה ממנה הגירת המונים החוצה.

ומה על מי שכבר נמצא בארץ? דומני שהגדרה כללית מספיק לציונות תהיה: כל מי שמחזק במודע ובפועל את מעמדה ואת חסנה של הישות הציונית. כמובן, גם כאן יש שאלה של השקפה. יש מי שסבור שצמצום מהיר ככל האפשר ובכל מחיר של החוב החיצוני הוא הוא המפתח לשיפור מצבה של מדינת ישׂראל. אני שׂם דגש במקומות אחרים, למשל מאבק לצמצום פערים חברתיים, הטבת זכויות עובדים, שמירה על איכות הסביבה, ועוד. בחוגים מסויימים נקראת התופעה "אדום-ירוק". יותר מזה, כל מי שנלחם בנחשולי הציניות, וממשיך להאמין שאכן יכול להיות טוב כאן בארץ, ואף מקדיש את מיטב זמנו ומרצו כדי להגשים את החזון, הוא בעיני ציוני. ציונות צינית היא סתירה לנתון וסטירת לחי.

לפי אמת המידה הזו, דב חנין הוא, בעיני לפחות, ציוני יותר מרבים, חלקם גם טובים, המתהדרים בנוצות ציוניות. אני מתכוון בהחלט להצביע לו. ובכל זאת, למען הסר ספק, אוסיף גם אזהרה: אם ינצל דב את מעמדו כראש עיר כדי למסור את עג'מי, מנשיה או שיח' מוניס לרשות הפלשׂתינית, נבצע בו מעצר אזרחי ונוריד אותו מן השלטון לאלתר.

 ***

צילום: גוני ריסקין