זוכרים את רצח רבין?  כמה פערים עמוקים נפערו בו ביום. אחד מהם, עליו רמזתי כבר ב"ואתחנן", חי על קו המתח בין מתנקש "חובש כיפה" (כדברי איתן הבר בליל הרצח) לבין ההצטדקות העצמית בסגנון "עשׂבים שוטים". שאלת הפער הזה היא שאלת יחסנו לתורה. עשׂבים שוטים יש. עכשיו עלינו לנכש.

כרגיל, מספקת גם פרשת השבוע דוגמאות למכביר. בפרשתנו (דברים כא י-כה יט) שוכנים זה לצד זה ציוויים מוסריים ומתקדמים מאין כמותם, תקנות שבזמנן נועדו להקל על הציבור ואילו היום הן בגדר חומרא מופרזת, וכאלה שזמנן חלף עבר ולפיכך יש להתעלם מהן בכלל. חשבו למשל על הפסוקים הבאים:

לא תַשִּׁיךְ לאחיך  נֶשֶׁךְ כסף נשך אֹכל, נשך כל דבר אשר  יִשָּׁךְ (כג כ).
לא תַעֲשֹׁק שׂכיר, עני ואביון, מאחיך או מִגֵּרְךָ אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שׂכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא, ואליו הוא נֹשֵׂא את נפשו (כד יד).
כי יקח איש אשה חדשה, לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר. נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושׂמח את אשתו אשר לקח (כד ה).
כי תקצר קצירך בשׂדך, ושכחת עמר בשׂדה, לא תשוב לקחתו. לגר, ליתום ולאלמנה יהיה, למען יברכך יהוה אלהיך בכל מעשׂי ידיך (כד יט).
לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך אֵיפָה וְאֵיפָה, גדולה וקטנה. אבל שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה (כה יג-טו).

מדובר הרי בגישה מתקדמת ומחממת לב, שאין לה מקבילות רבות בשום זמן ובשום מקום.

מקרה אחר הוא איסור שעטנז המפורסם: לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יַחְדָּו (כב יא). סביר להניח שתקנה כזו נועדה להגן מפני איזה מפגע תברואתי שנבע בעת העתיקה מעירוב בדים כזה. כידוע, התורה שׂמה דגש רב על בריאות הציבור. אבל מאז התקדמו הזמנים, שיטות עיבוד הבדים השתנו, וגם הרפואה התקדמה. לא שמעתי מעולם על מישהו שחלה בעקבות לבישת בד שעטנז (ואף סוג האריגה המצוין בפסוק אינו נראה לי הכרחי במיוחד). 

ואם כבר הגענו לתחום האופנה, מה תאמרו על: לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שׂמלת אשה, כי תועבת יהוה אלהיך כל עֹשֵׂה אלה (כב ה)? נכון, חלק מהחוגים שהוציאו מקרבם את התורה היו בעלי מודעות גבוהה לאופנה, ויעיד העניין הגדול בבגדיו של כהן-גדול), אבל ממש לא עניינם מה אלבש ומה לא. חד וחלק.

ויש עוד. תארו לכן בבקשה את התרחיש הבא: הנה נִשׂאתן לבחיר לבכן. עובר זמן מה, והוא מתגלה כטיפוס שלילי ביותר. כלומר, הוא כבר לא מחבב אתכן אפילו קצת. לא רק זו אלא זו – הוא הולך להוריכן, ודורש מהן את הסדין עליו ביליתם לאחר ליל החתונה. אחר-כך תגיעו כולכם לבית העיריה ביום נתון, שם תתאסף חבורה של מזוקנים ותתן עינה בסדין. אם ימצאו בסדין הכתמים הנכונים, הבחור ישלם קנס לאבא, ויכריחו אותו להמשיך לבלות את שארית חייו לצדכן. נישׂואים קתולים. אם לא ימצאו הכתמים, יקחו אתכן לבית הוריכן ויסקלו אתכן ליד הדלת.

דברים כב, יג-כא.   נראה לכן?

אז מה לעשׂות? לנכש את העשׂבים השוטים. על כל דור ודור מוטלת המשׂימה לברור מתוך האוצר הבלום של התורה על גילגוליה את אותם רעיונות שיש בהם כדי להצעיד את החברה קדימה. וכיצד נבחין בין עשׂב שוטה לפרח מבושׂם? כאן כדאי לאמץ את דבריהם של אנשי כנסת הגדולה: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה: (משנה אבות א א).

• מתינות – כלומר הלכה שאין להחמיר שלא לצורך.
• תלמידות/ים הרבה – כדי לשמור על טעמי המצוות. ככל שיגדל מספר התלמידות והתלמידים, כן יעמיק המחקר ויגדל הציבור היכול לתקן טעויות.
• סייג לתורה – הגדר שמעבר לה נוציא את התקנות שאין בהן צורך.

ובא עולם על תיקונו, אכי"ר בב"א.
שבת שלום!