[טור זה התפרסם לראשונה ב"שקוף", ומופיע כאן בתוספת הצעות מעשׂיות שעלו בתגובות שם]
הנה הסתיימה לה בשעה טובה ומוצלחת שנת הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה, באיחור אופנתי של כחודשיים. זו היתה שנה קשה מאוד: במקום "אחרי החגים" היא החלה בסוף החורף, הסמסטרים היו קצרים ודחוסים ונמשכו עמוק לתוך הקיץ. כתוצאה מכך, המערכת כולה סובלת עכשיו ממה שהוגדר לאחרונה כ"ג'ט-לג אקדמי".
תמונה מכאן
תזכורת: גם שנה קודם, בתשס"ז, נפגע סמסטר ב' קשות משביתת הסטודנטים, ואף לשנה זו היה קשה להתכונן כראוי בגלל מלחמת לבנון בקיץ שלפני.
שתי השביתות היו מוצדקות. הסטודנטים מחו בצדק נגד הכוונה להעלות את שׂכר הלימוד, בעוד המרצים מחו בצדק נגד העובדה שהמדינה הניחה להם לעבוד שנים ארוכות ללא חוזה, תוך שחיקה מתמדת של שׂכרם. עם זאת, הבחירה בשביתה ככלי המאבק המיידי והיחידי שגויה מעיקרה, ממספר סיבות.
ראשית, השביתה מסבה נזק אקדמי כביר. מי שלימד או למד בשנתיים האחרונות (או בזמן השביתה הגדולה של תשנ"ד) יודע עד כמה מפריעה שביתה ארוכה ללימודים. אפשר להחזיר שעות אבודות בכל מיני דרכים, אבל אי-אפשר להחזיר את אווירת הלימוד ואת הקצב המדוד והראוי שבו מתנהלים הלימודים בדרך כלל. בעניין זה אני יכול להעיד: מעולם לא הגעתי כה תשוש לסוף סמסטר, ומעולם לא היו תלמידי ותלמידותי כה עייפים. עם כל הרצון הטוב, לא הם/ן ולא אני מתפקדים במלוא יכולתנו או אפילו קרוב לה.
לא מדובר כאן בכמות החומר הנלמד: בתחום שלי – הסטוריא – אין לכך חשיבות רבה מדי. כאן מדובר באיכות תהליך הלמידה – והוא נפגע באורח חמור. לא פגשתי בינתיים אף חבר סגל הטוען ששנה זו עברה מבחינתו ללא שום פגיעה ברמה האקדמית.
שנית, כפי שראינו היטב במהלך שביתת המרצים וגם במהלך שביתת המורים שהתרחשה במקביל, העולם הפוליטי-משפטי שבו מתנהלות השביתות מכתיב להן אופי מוגבל ביותר. על מנת להימנע מצווי מניעה, יש לשמור על תביעות בתחום המצומצם של שׂכר ותנאי עבודה. כל ניסיון להרחיב את השביתה ולנהל את המאבק על נושׂאים רחבים יותר עלול להיות מפורש על-ידי בית-הדין לעבודה כ"פוליטיזציא" של המאבק, שעלולה לגרור בתורה צווי מניעה לשובתים.
מצב זה מחליש מאוד את המאבק. כך, למשל, כל מגזר נאלץ להיאבק אך ורק על העניין הצר שלו, תוך התעלמות ממאבקים מקבילים, הנובעים מאותה בעיא עצמה. זה מה שקרה בצמד השביתות שהתנהלו במקביל בראשית השנה, של המורים ושל המרצים. לכאורה, היה כל ההיגיון שבעולם לצרף כוחות למאבק משותף. למעשׂה, שיתוף פעולה כזה היה מביא לקטיעת שתי השביתות באחת, באמצעות צווי מניעה נגד שביתה "פוליטית".
חיסרון בולט נוסף של שביתה המוגבלת לדרישות שכר הוא הפגיעה בתדמית הציבורית של השובתים. כעת אנו עדים להתקפותיו המבישות של שׂר האוצר, הטוען שהסגל הבכיר באוניברסיטאות ניהל מאבק אנוכי ובלתי ראוי, שכל עניינו שׂכר המרצים הבכירים. מי יזכיר לשר האוצר שהמרצים נאלצו ללכת על ביצים על מנת להימנע מצווי מניעה?
בעיא חמורה נוספת של מאבק באמצעות שביתה היא השחיקה ברצון וביכולת להיאבק, שחלו בעקבות השביתות האחרונות. המורות והמורים ששבתו זכו לאהדה ציבורית לא מבוטלת, וייתכן שיש להם הרצון והיכולת לצאת לסיבוב נוסף בזירה. לא-כן המרצים: מערכת ההשׂכלה הגבוהה טולטלה עזות שנתיים ברציפות, והמציאות הפנימית, כמו גם דעת הקהל, אינן מאפשרות שביתה נוספת.
הנימוק האחרון נגד שביתה אקדמית בשנת הלימודים תשס"ט הוא עקרוני יותר. שביתה היא נשק קשה, שיש לשמור לרגעי השׂיא של כל מאבק. לא ייתכן שנשק יום הדין יהיה גם קו ההגנה הראשון מפני התקפות האוצר. צריך למצוא כלים אחרים למאבק. האם הציבור הרואה בעצמו את העילית האינטלקטואלית של מדינת ישראל אינו מסוגל לחשוב על דרכי מאבק יצירתיות יותר?
ובכל זאת, אם להאמין לקולות הנשמעים ברמה, מתרגשת עלינו שביתה גם בתחילת תשס"ט. הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) מאיימת כי שנת הלימודים הבאה לא תיפתח ובאוניברסיטת תל אביב מאיימים לא לפתוח את ההרשמה לפקולטא למדעי הרוח.
האם אין דרך אחרת? לדעתי יש, והיא עוברת בכמה תחנות. הראשונה והחיונית: איחוד שורות כולל של כל הגורמים במערכת ההשׂכלה הגבוהה, מוועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה), ות"ת והמועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), דרך ארגוני הסגל – הבכיר והזוטר – וכלה באגודות הסטודנטים. איחוד שורות כזה חיוני כדי לשׂים קץ למדיניות "הפרט ומשול" של האוצר.
יש להתחיל את שנת הלימודים כסדרה, אבל לכנס בכל הקמפוסים אסיפות פומביות משותפות של ההנהלה, אנשי הסגל והסטודנטים, במטרה לתאם ציפיות ולגבש דרכי פעולה. מפגשים אלה יתקיימו בכל מוסד בנפרד וגם בשיתוף פעולה בין-מוסדי. באופן זה יתגבשו בהדרגה גם הנהגת המאבק, גם הציבור וגם שיטות הפעולה. במקביל, ינצלו המרצים את הגישה הנרחבת יחסית שלהם לאמצעי התקשורת, כדי להכין את הקרקע ולזכות בנקודות בקרב על דעת הקהל.
לכשתתקבל ההחלטה לחדש את המאבק, תתחלק הפעולה לשלושה שלבים:
השלב הראשון יתרחש בסביבות הקמפוסים השונים, ויתמקד בהסברה ובהקצת הציבור המנמנם. בשלב זה אפשר לקיים תהלוכות ידידותיות לציבור (אם חסימות כבישים אז לזמן קצר ותוך תיאום עם המשטרה), הפצת חומרי תעמולה בבתי-עסק שונים (חנויות, בתי-קפה וכו'), גיבוש צוותי פעולה באינטרנט (בלוגים, טוקבקים, כל החשודים המיידיים).
השלב השני יכלול כמה הפגנות גדולות יותר, שתרכזנה פעילות ופעילים מכל הקמפוסים באתר אחד, כדי לעורר את אמצעי התקשורת הארציים ולרכוש נסיון ארגוני. כאן צריך לשלב גורמי משיכה כמו נואמים מפורסמים, הופעות אומנים, ופרובוקציות מתוכננות מראש.
השלב השלישי הוא מצור על משׂרד האוצר. כאן מורידים את הכפפות.
אם תיושׂם תכנית זו, היא צפויה להבהיר את היתרון המכריע שבהימנעות משביתה. בשביתות האחרונות היה קושי עצום לגייס את הקהלים הנפגעים לפעולה ברחוב, מאחר שהשביתה השאירה את ה(א)נשים בבית, ומהבית קשה מאוד להוציאן/ם. לעומת זאת, אם יפרוץ המאבק מתוך קמפוסים מלאים, לאחר שלב הכנה רעיוני ומעשׂי, יהיה אפשר להוציא לרחובות מאות ואלפים בכל יום, ורבבות ברגעי ההכרעה.
הרווח יהיה כפול: הפגיעה בלימודים תהיה פחותה, ואילו המאבק בשטח יהיה קצר ונחוש.
זה שאתה נותן קישור לא משנה את העובדה שאתה מפר זכויות יוצרים על התמונה. זה שאתה משאיר את סימן המים כהוכחה לכך שלא שילמת כדין עבור השימוש בתמונה, זה סתם מוציא אותך קצת דבילי.
אפשר לראות זאת כך, ואפשר לראות זאת כפרסומת לבעלי התמונה.
להרגשתי, דוקא אם הייתי מסיר את סימן המים הייתי עושׂה דבר גרוע בהרבה.
בכל מקרה, בעלי התמונה יכולים להגיע אלי בקלות, ולדרוש להסיר את התמונה. אם כך יקרה, כמובן שאעשׂה זאת תיכף ומיד.
הואיל ולבלוג זה אין כוונת רווח, נראה לי שהפרת זכויות היוצרים היא בגדר הנסבל.
אם יש לך הערות לגבי תוכן הדברים, אשׂמח לשמוע גם אותן.