בשבוע שעבר הגיע לסיומו החלקי פרק כואב, ולמרבה הצער שגרתי, בדברי ימי מדינתנו. גופותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב הוחזרו ארצה; חמישה טרוריסטים חיים (וכמות גדולה של גופות) עשׂו את הדרך ההפוכה ללבנון. הרבה דובר על הכאב והצער שליוו את היום הזה. לא מספיק דובר בתסכול ובזעם.

בשבועות האחרונים, ובמיוחד ביום ה' האחרון, הופרחו לאויר משאלות לב שונות בקשר לעסקת החליפין עם נציגי "מפלגת-אללה". רעיון אחד היה להמתין לרגע בו יזוהו הגופות בודאות, ואז לחסל את קונטאר וחבריו, ולמסור אותם לצד השני באותו מצב צבירה בו קבלנו את חיילינו: עין תחת עין, גופה תחת גופה. צעד כזה היה בו כדי לגמול למנהלי המשׂא ומתן הרשעים והציניים שמנגד על ההתעללות המתמשכת במשפחותיהם של רגב וגולדווסר – ובציבור הישׂראלי בכלל – בעניין הסתרת גורלם של השניים עד לרגע האחרון. מאידך, ממשלת ישׂראל והתקשורת העברית השתתפה במשׂחק אחיזת העיניים האכזרי הזה בציניות לא פחותה. מה לנו כי נלין על חזבאללה?

אפשרות אחרת שהועלתה היתה להמתין לזיהוי, ואז להכריז על ביטול העסקא. "איזה מין דבר זה?" היו אויבינו (וידידינו המתווכים) אומרים, "אי-אפשר לסמוך עליכם בכלל." ואנו היינו עונים: "נכון! ואנחנו גם לא עושׂים עסקים עם טרוריסטים." אלא שתרחיש כזה, מספק ככל שהיה יכול להיות, היה עלול להיות קטלני כלפי גלעד שליט, יבדל לחיים ארוכים, טובים ובריאים.

דיבורים אחרים לגמרי נשמעו בעניין מסיבת קבלת הפנים של קונטאר ושות' בבירות. הפנטסיא הפרועה באמת היתה לשלוח ללב החוגגים את יגאל עמיר, לבוש בחגורת נפץ. אבל תרחיש הגיוני יותר היה לתקוף באופן יסודי מן האויר – לא את העצרת, חלילה, אלא את השיירה בה הגיע נסראללה לארוע. הסיכון באפשרות זו הוא כמובן התלקחות מחודשת של המלחמה מלפני שנתיים, ויתכן שקברניטי המדינה רצו להמנע בכל דרך מחידוש העימות. אבל האם יתכן גם ששום תקיפה לא נערכה משום שאותם קברניטים לא העלו בדעתם שלנסראללה יהיה האומץ לחשׂוף בפומבי את פרצופו?

כך או כך, דומני שחובה להסיק מספר מסקנות מהארועים העגומים, החל בחטיפה וכלה בהשבת הגופות.

(א)   אין לנהל שום משׂא ומתן על חטופים ושבויים, לפני מתן אות מהימן שהם עדיין בחיים. ברור שהציבור הישׂראלי, שלא הניח לנושׂא לרדת מסדר היום ולא אִפשר לממשלה שלא לבצע את העסקא, היה מגיב אחרת לגמרי אילו היה יודע מראש שאלדד ואהוד אינם עוד בין החיים.

(ב)   יש להחזיר את גלעד שליט הביתה בחיים, יהא המחיר אשר יהא, ואז למתוח קו חדש באופן הצהרתי וברור: מכאן ואילך יתרחשו עסקאות חליפין ביחס של אחד לאחד. שבוי חי עבור שבוי חי; גופה עבור גופה. אמנם, מעניין מאד לראות שאויבינו המרים מעריכים שגופת חייל ישׂראלי שווה לשניים וחצי לוחמים חיים מאנשיהם (ולא נכנס כאן לפרטים של עסקאות ג'יבריל ואחרות). ובכל זאת, על מדינת ישׂראל לנקוט קו אנושי, הומאני אם תרצו, המייחס לכל אדם ערך באשר הוא. שבוי חי עבור שבוי חי; גופה עבור גופה. על עקרון זה יש לשמור בקנאות, החל מרגע שחרורו של גלעד שליט, במהרה בימינו אמן. (ואולי בכלל צריך לחטוף את איסמעיל הנייה, או אחד מחבריו הקרובים או בני-משפחתו, ולהחליף אותו בגלעד שליט?)

(ג)   יש להנהיג נוהל חדש בקרב הכוחות הלוחמים, לפיו יפקיד כל לוחם נשׂוי בצאתו לקרב כתב גט חתום, למקרה שיפול בשבי או יעלם חס וחלילה. למנהג זה יש תקדימים בדברי-ימי עמנו, והוא חיוני על מנת למנוע את המצב העגום של עגינות, המוסיף כאב וסבל על האובדן והשכול. נחמה מסויימת במאורעות השבוע שעבר מצאתי בכך שקרנית גולדווסר, אישה מרשימה לפי כל קנה מידה, תוכל עכשיו להמשיך בחייה, על אף האובדן והעצב. מזלה של תמי ארד לא שפר עליה אפילו במעט זה.
  (תמונה: nrg).
(ד)   צריך להפנים את האמרה הותיקה, לפיה את הנקמה מוטב להגיש קרה. היציאה ההיסטרית למלחמה בעקבות חטיפת רגב וגולדווסר הוכיחה עצמה ככשלון. צה"ל, כך התברר, היה בלתי-ערוך באופן מחפיר למערכה בלבנון (ושמא נאמר – לְמערכה בכלל). הפן החיובי היחיד בהמנעות מפעולה מתגרה בלבנון בעקבות עסקת החילופין נובע מהיכולת לקבוע את העיתוי לחידוש המערכה.

ואת המערכה צריך לחדש. המדיניות הרשמית של חזבאללה קוראת לחיסולה של מדינת ישׂראל. המצב בשטח לא מרמז על שום אפשרות להגיע להבנות שיאפשרו חיים בשלום עם אויב זה. מלחמה מול לבנון הוכרזה זה מכבר (לבנון יצאה למלחמה נגד ישׂראל עוד ב-48; הסכם שלום לא נחתם מעולם). כעת עלינו להכין היטב את המכות הבאות, ולהנחית אותן ברגע בו נראה שהאויב פגיע ובלתי-מוכן במיוחד.

את נסראללה יש לחסל, חד וחלק. במתקני האימונים של חזבאללה יש לפגוע בהזדמנות הנוחה הראשונה, ומתי שצריך אח"כ. שירותי הביון של ישׂראל צריכים להתחקות אחרי גורמים בינלאומיים המסייעים לחזבאללה להתבסס כלכלית ולהתחמש, ולהפעיל כל אמצעי לחץ כדי לגרום להם לחדול. והעיקר – לשמור כל הזמן על היוזמה, ולא לתת לאויב רגע של מנוחה.

(ה)   במקביל, יש להקצות את המשאבים הדרושים כדי להערך לתגובות הנגד של האויב, שתגענה ללא ספק. הציבור בישׂראל הוכיח את עמידותו בזמן מלחמה שוב ושוב, והפגין מידה מרשימה של ערבות הדדית במערכה האחרונה. החוסן הפנימי וכושר העמידה יגדלו עשׂרת מונים, כשידעו כל אזרח ואזרחית שהמדינה אכן דואגת לשלומם ולבטחונם.

***

עדכון ד' אב (5 אוגוסט) – מסתבר שקלעתי לדעת גדולים בתורה. כב' הרב יעקב אריאל, הרב הראשי של רמת-גן (ומומחה גדול בעניין שמיטה) הביע דברים דומים מאד לאלה שכתבתי לעיל, בנושׂא פיקוח נפש בפדיון גופות ובנושׂא הגט לחיילים נשׂואים היוצאים לקרב.