בעקבות הטור הראשון בשאלת "מיהו מסורתי?" התפתח דיון מעניין בין טל ירון לר' תמר אלעד-אפלבּום (בתגובות, שם).
דבר חשוב מאין כמוהו אמרה הר' תמר: … בניגוד למסר העולה מן הזרם האורתודכסי, שיש בו חשש גדול מלקיחת האחריות והכרעה דתית אמיצה ונועזת כשהדבר הכרחי – הרבנים המסורתיים מבינים את גודל השעה והאחריות. אנחנו מבינים שבמדינת ישראל יותר ויותר יהודים מתרחקים מיהודתם והדרך היחידה שלא להפוך את ההזדמנות ההיסטורית להחמצה גדולה היא בתעוזה רבנית ממשית.
אני מסכים לגמרי עם רוח הדברים, וברצוני לחדד את הנקודה. היהדות הרבנית לדורותיה התפתחה בעולם שבו לא היתה ליהודים ריבונות מדינית. דוקא באותם מקומות בהם הצליחו היהודים לזכות בריבונות כזו לזמן מה – מדבריות ערב, דרום צרפת, כזריא – לא זכתה הסמכות הרבנית להשפעה מרובה, אם בכלל. יוצא שהעולם הרוחני והגשמי של היהדות הרבנית "ישרת-הדרך" (כך יש לאמר "אורתודוכסית" בלשוננו) הוא עולם גלותי מובהק. ליהדות זו אין הכלים הדרושים להתמודד עם ריבונות יהודית בארץ-ישׂראל. אפילו הלבוש שלה לא ממש הולם את האקלים.
לפיכך חשובים בעיני מאד דבריה של הר' תמר. השעה היא אכן הרת גורל עבור היהדות. מנהיגי החברה החרדית מניחים (כך אני משער) שכוחם נובע מעומק האמונה ומהריבוי הטבעי. אבל האם תוכל מדינת ישׂראל להתקיים כמדינה חרדית? סבורני שלא, ואינני היחיד שסבור כך. יוצא שהיהדות צריכה לבצע שׂידוד מערכת כללי (או שמא לאמר ניכוש עשׂבים?), כדי להיות מסוגלת לענות על צרכי השעה. חובת הפעולה נופלת על כתפי הממסד הרבני. לטוב או לרע, היו אלה הרבנים שהובילו את היהדות במשך אלפיים שנים של גלות גשמית ורוחנית. אם לא ישׂכילו הם להמשיך להוביל, ימצאו עד מהרה שצאן מרעיתם מתפזר, או אף מוצא לו רועים חדשים.
מהמעט שאני יודע לגבי התנועה המסורתית בישׂראל, נראה שהיא צועדת בדרך טובה. כתבתי בטור הקודם על קורת הרוח הרבה שגורמת לי הרבה תמר – מעצם היותה רבה. ההחלטה לפתוח את שערי הרבנות בפני נשים היא הרת גורל, והולמת את הרגע מאין כמוה. מדינה הרואה עצמה כיהודית ודמוקרטית אינה יכולה שלא לאפשר לנשים לתפוס מקום בהנהגה היהודית בהתאם לכללי הדמוקרטיא. חד וחלק.
אבל האם מדובר כאן במשהו "מסורתי"? ניתן לטעון, וזה לב טענתו של הח"כ מרגי, שכתובה בעברית, שלא לדבר על אישה המעבירה את הטקס, אינם שייכים בשום אופן למסורת היהודית – טענה שקל לבסס אותה מבחינה עובדתית. עם זאת, קל לא פחות – לפחות מבחינת העובדות – להראות שהמאפיין המסורתי ביותר של היהדות הוא היכולת להתאים את עצמה בכל דור ודור לנסיבות המשתנות. כך התקין הלל הזקן את הפרוזבול, תוך סתירה ברורה ומוחלטת של דין תורה לגבי שמיטת החובות. כך התקין ר' גרשום "מאור הגולה" שאל לו ליהודי לשׂאת שתי נשים או יותר – בסתירה גמורה לאורח חייהם של אברהם אבינו, של יעקב-ישׂראל או של דוד המלך. כך נדרש בדורם, וכך תיקנו חכמים.
היום יש מקום לנשים מכהנות ברבנות, ולטקסי חתונה שוויוניים בעברית. נותר רק להוציא את סמכויות הגיור מידי ה"אורתודוכסיא", ובא לציון גואל.
אורי והרבה אפלבום,
אני לא הייתי קורא לזה ממש דיון. תמר, אכן כתבה מכתב, אך זה היה יותר נאום, ופחות דיון. כל אדם מישראל, המכבד את חברו, ראוי שלא ינאם לו, אלא ידון איתו ויברר איתו מהלכים. לשם כך עם ישראל המציא את החברותא. ואני חושב שתמר, אינה מבינה שבלוגים הם מקום לדיון אמיתי וכנה, ולא תסכית רדיו. אני מקווה שזה קרה מחוסר ידיעה, וכי תמר תצטרף לדיון בינינו.
גם לי יש מחלוקת רבה עם המנהיגות הרבנית לגווניה. אבל אני יודע שכלל המנהיגות הזאת בעם ישראל, מכוונת להבאת עולם טוב יותר, עולם של שלום ושגשוג. זאת אחת הסיבות שבעייני אנשי שמאל, הם חלק העידית שביהדות.
אלא שכל זרם מוצא לו דרכים שונות להביא את השלום והשגשוג (או משיח, בפי הצד התורני). החרדים אומרי כי אם נלמד תורה מבוקר ועד ערב, וכולנו נהיה בעלי מידות תורניות גבוהות נזכה לימי המשיח (על פי התנ"ך המשיח יביא שגשגוג ושלום עולמי "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה"). הדתי-לאומי לגווניו, אומרים כי מדינת ישראל היא תחילת הגאולה, וכי עכשיו יש לעבוד הן על שימור מדינת ישראל והן להפיכת עם ישראל לעם תורני.
הציונים הוותיקים ראו במדינת ישראל אתחלתה דגואלה:
"דברי מדינת ישראל, דברי גאולת העם, דבר תנועת פועלי ארץ-ישראל – אינו חשבון מישקי, דאגה ללחם, אף לא עניין של הצלת המונים. לא היינו עושים שליחותנו עד היום בלי תכנייה האנושיים העמוקים, בלי חזונה הגדול, שכל ההגדרות המקובלות בתוכנו אינן ממצות מהותו העמוקה והפנימית – לא ההגדרה "ציונות" ולא ההגדרה "סוציאליסטית". בלשון העיברית יש תואר אחר, לגמרי לא "מדעי" ולא "מודרני" שאולי הוא בלבד הולם תוכנו של החזון, והוא התואר 'משיחי'. אלמלא הכיסופים המשיחיים, לא היינו באים הנה, ולא היינו עושים מה שעשינו."
דוד בן-גוריון, חזון ודרך, כרך שלישי, ע"מ 24
וגם אנשי השמאל, יש להם את אותו חזון. להביא את המשיח עכשיו. להביא שלום ושיגשוג כלל עולמיים, או לפחות אזוריים. והם נאבקים על כך.
ומה היהדות המסורתית בכל אלו?
ואם כבר הבאת משיח והאפשרות שאישה תהיה רב:
היהדות התורנית, רואה את בניין תיקון עולם, כמתחילה באדם הפרטי, עוברת אל התא המשפחתי, אל הקהילה, אל העם ומשם על כלל העמים.
והנה, אחד הדברים שהיהדות המסורתית מציבה כמכשול בפני אותו תיקון הוא עיניין לימוד התורה על ידי נשים וגברים. והרי ידוע כי לימוד תורה מצריך חברותא (שהיא שיטת לימוד נפלאה). ובשיטת לימוד זאת צריך לרדת לעומקים רבים, ולעלות לרקיעים גבוהים, וכל התהליך הזה מכניס קירבה בין החברים.
ואילו היה לימוד זה בין גבר לאישה, יכול להיות שהיתה נוצרת כאן בעיה. יכול להיות שיווצר חיבור שעלול לגרום לאישה נשואה ולגבר נשוי להיכשל. לכן יש איסור של לימוד תורה של גברים ונשים ביחד, ולכן גם לא מתפללים ביחד.
כיצד מתמודדת עם זאת היהודות המסורתית? האם היא מתירה לימוד גברים ונשים משותף? האם היא מתירה תפילה משותפת?
אבל איני רואה במה קשורה היהדות המסורתית לעניין זה?
טל –
ראשית אומר שמשׂמחת אותי הגישה הבסיסית שלך – למצוא את הטוב המשותף לזרמים הראשיים בישׂראליות המודרנית.
שנית, חברותא היא אכן שיטה נהדרת ללימוד תורה, אך אינה היחידה. יש דרכים נוספות, ואין סיבה לקבעון מחשבתי בעניין זה.
שלישית, הנחותיך לגבי הגורמים שעלולים "לגרום לאישה נשׂואה ולגבר נשׂוי להכשל" הן תמימות משהו. שניהם נכשלים בכל מקרה, כל הזמן, בין אם ילמדו או יתפללו יחד, בין אם לאו. אין שום הוכחה לכך ש"טוהר המשפחה" נשמר בצורה יעילה יותר בקרב הפלחים הדתיים יותר של החברה. בדור האחרון נסדקת אפילו התדמית הזו (ומן הסתם אין כאן יותר מאשר תדמית, או מראית עין, בכל מקרה).
רביעית ואחרונה, אחד מהאתגרים הגדולים של היהדות בדורנו – אולי הגדול מכולם – הוא להתיר את כבלי החנק שהטילה מימים ימימה על המיניות, אך לעשׂות זאת באופן שיחזק את הכבוד האנושי הבסיסי ולא יחליש אותו.
הרבנים שסבורים שמוסריותו של הדור תלויה בתשובתם לסוגיא החריפה האם מותר ללבוש בגדי לייקרא, או שדוקא אסור, מחמיצים את העניין לחלוטין.
אורי ידידי,
איסור יחוד הוא מהגאוניות שבהוראות ההלכה. אנסה להסביר.
בניגוד לנצרות, שמאמינה שדי לו לאדם להשתמש בכוח רצונו כדי לגבור על יצריו, היהדות מכירה בחולשת האדם. היא יודעת להרחיקו מהעברה, וללמדו לשלוט טיפין טיפין ביצריו (עבודה המכונה 'עבודת מידות').
כך לדוגמא אסור לאדם להיות בחברת אישה (שאינה אישתו) בחדר אחד. ואם כבר נאלץ להיות, יהיה החדר פתוח לכל עבר, כך שכולם יכולים להיכנס בכל רגע.
למה זה טוב?
קודם כל, כך נמנע האדם הנשוי (אישה או גבר), מלהתקרב לסיטואציה בה ההוא עלול להיגרר לדבר עבירה. בנוסף, זה ימנע (בעיקר מהגברים) להיות מואשמים בניסיון לאונס. היתה פעם כתבה במקור ראשון שהראתה שהקוד האתי שקציני צה"ל אימצו לעצמם בעקבות מקרי האישום באונס (לפעמים בצדק ולפעמים ללא עוול בכפם), הוא לאמץ כמעט אחד לאחד את איסור היחוד ההלכתי.
למה גבר ואישה נשואים, חשוב שלא יבגדו? כי העדויות מראות שבגידה היא הבסיס להרבה מיקרי גירושין. וגירושין מביאים לפירוק המשפחה, ולגידול ילדים במשפחה מפורקת. וכמו כן, נישואים טובים, אומרים אמון בן בני הזוג. גם, ובעיקר אמון מיני. כאשר אחד הצדדים מפר את האמון המיני, שאר הדברים גם הם מתפרקים. משפחה טובה היא משפחה בה בני הזוג מגדלים אחד את השני ואת הילדים, ומצמיחים אלו את אלו. הניאוף, הוא מפתח לפירוק כל אלו.
לא מעט גברים מצאו את עצמם, נואפים, בניגוד לשכלם הישר, כיוון שהיצר גובר עליהם (וכך גם נשים). איסור יחוד מרחיק אותנו מדבר עבירה.
בנוסף, אספר עוד סיפור בשבחו של איסור יחוד. הייתה לי פעם ידידיה, שסיפרה לי (על הדשא מחוץ לפקולטה!) שכשהיא ניגשה לערער על ציון נמוך להפליא שאחד הפרופסורים נתן לה, הפרופסור בחדרו הסגור הציע לה לעשות כל מיני דברים, בתמורה להעלאה בציון. והיא, שהציון היה חשוב לה, התקשתה למצוא פתרון. ואז הסברתי את איסור יחוד ואמרתי לה "פשוט לכי לשם עם חברה, ותדוני איתו על הסוגיה". וראה זה פלא, הציון עלה, והיא לא נאלצה לעשות את אותם המעשים שהפרופסור חפץ בהם.
אגב, היהדות לא היטלה כבלי חנק על המיניות. זאת הנצרות שהטילה את כבלי החנק. אלא שכשהלכה היהדות והסתבכה עם המודרניות, נאלצה לדכא כל שבב מיניות. התורה מלמדת אותנו לספק את אונתה של האישה (של האישה אליה אנו נשואים ,ולא שום אישה אחרת!). וזאת אכן בעיה גדולה בציבור הדתי-לאומי, על פי הרמזים שאני שומע. אלא שהדרך אינה לפרוץ את הדרך למיניות מחוץ למשפחה, אלא לעבוד על המיניות בתוך המשפחה. מיניות שיש לה כוח חשוב בחיזוק התא המשפחתי.
טל –
אני מקבל את כל דבריך (כמעט, ועל כך בהמשך). גם אני, כשאני מקבל תלמידות ותלמידים במשׂרדי, מקפיד לשמור את הדלת פתוחה. כך אני משדר שאני "לא בעניין" מחד, ומאידך מגן על עצמי מפני תלונות מומצאות. אבל – וזו הנקודה – אינני נמנע מכל קשר עם תלמידות או עם חוקרות. אני פשוט מקפיד לשמור את הקשר על פסים מקצועיים.
לא טענתי למעלה שיש לפרק את מוסד הנישׂואין (מוסד נהדר למי שאוהב לחיות במוסד), או שמתירנות מינית מוחלטת היא דבר רצוי. כן טענתי שאורח החיים הדתי אינו ערובה ל"טהרת המשפחה", וספק אם אי-פעם היה. משתמע מדבריך שגם אתה מכיר בכך שהמחנה הדתי הלאומי הרבה פחות "טהור" ממה שהוא אוהב לטעון; אותם רמזים ששמעת נשמעים, בקול רם לא פחות, גם במחנה החרדי. להבנתי, ההבדל היחיד בין דורנו אנו לבין העבר הוא שכיום הקולות נשמעים יותר. אותם המעשׂים נעשׂו מאז ומתמיד.
אתה צודק בכך שהנצרות דכאנית מינית חריפה בהרבה מן היהדות. זו דרכן של תנועות שהתפצלו מן המקור – הן חייבות להיות קיצוניות יותר. אבל מניות היסוד בעניין הזה הן יהודיות ללא ספק.
הקישור בין מיניות לבין בושה נמצא כבר בסיפור בראשית, הרבה לפני הולדת הנצרות. עץ ה"דעת" היה מחוץ לתחום, ואנו הרי יודעים מה הדבר הראשון שרצו אדם וחוה לעשׂות לאחר שטעמו מן הפרי האסור – לדעת זה את זו ידוע היטב.
עבור מכאן למעשׂה אונן (בראשית לח ט-י). כמה רגשות אשמה לכמה בחורים צעירים? ולשם מה?
ומכאן לבבלי יומא סט ב. כאן העקרון מוגדר במדויק: לאטום כל סימן מיניות בחותם עופרת אי-אפשר, שהרי אז פריה ורביה מנין? אבל להגביל מין לפריה ורביה – זה אפשר גם אפשר. חוקי הנידה מכוונים כמעט כולם לצורך זה בדיוק: להביא לפעילות דוקא בזמן הביוץ. ב"ימים הבטוחים" אסור לעשׂות מעשׂה, חס וחלילה.
רבנים גברים שומרים על הכללים הללו כבר 2,500 שנה, פחות או יותר. אני יכול רק לקוות שהרבנות הנשית תפגין קצת יותר שׂכל ישר, והרבה יותר אומץ.
הי אורי,
מסכים ומקבל את העניין של העבודה עם בנות המין השני. לי עצמי יש קושי עם כך. במיוחד לאור הצורך ליצור חברויות סביב פעילות מקצועית. כשאתה פועל עם מישהו, אינך רק מכתיב לו דברים, אלא נוצר בינכם קשר ריגשי מסויים. אבל העולם הוא לא ריצפה ישרה. לנשים יש עוצמות גדולות וחשובות מאד בכל עשיה חברתית. וכקבוצה אנו פועלים נשים וגברים ביחד. לכן, כאן אני שומר ככל הניתן על כל הכללים שימנעו ממאחד הצדדים לגלוש לפסים שהם מעבר לעבודה. לפעמים נשים נפגעו ממני בשל כך, אני מודה. עם נשים אני מנסה ללכת על הקו הדק שבין פעילות ביחד, ושמירת מרחק בטוח מצד שני. אין לי פתרון סגור לעניין הזה.
אורח חיים דתי, כנראה אינו ערובה למניעת ניאופים. רוב הציבור הדתי (כפי שיצא לי ללמוד), מקיימים את ההלכות כלפי חוץ, כדי שהסביבה תחשוב שהם דתיים. מעטים מפנימים את הצורך באיסור יחוד או תיקון מידות. אבל, בכל זאת, מי שרוצה, יכול לקבל כלים טובים לשמור על נאמנות מינית (ונפשית) לבן/בת הזוג.
לצערי הרבנים לא הפנימו שכדי להגיע לאדם מן הרחוב ("בעלי הבתים"), עליהם לדבוק באמת, על כל קשייה.
עכשיו לגבי האיזכורים המיניים ביהדות. כאן אני רואה שונה ממך את הציווים:
אמרת:
>ואנו הרי יודעים מה הדבר הראשון שרצו אדם וחוה לעשׂות לאחר שטעמו מן הפרי האסור – לדעת זה את זו ידוע היטב…
לא…אנחנו לא יודעים. בתנ"ך אין הדבר מוזכר כלל. זה הכל אגדות שחז"ל פירשנו עבורינו, ולצערי הציבור הדתי חושב שהן מופיעות בתנ"ך. הדבר הראשון שאדם וחווה הבינו זה שהם ערומים, ומיד אחר כך הם התלבשו בעלי-תאנה. והדבר הבא היה להבין שהם הרגיזו את הקב"ה. שום זכר לתאווה מינית.
מעשה אונן:
קרא שוב את מעשה אונן, ותראה שגם אתה הייתה תולה את הבחור על עץ גבוה. אונן החביב לא "הפר את הברית". הוא היה אמור לקיים זכר לאחיו המת. כדי לעשות זאת, היה נהוג על פי התפיסה התנ"כית לשכב עם אשת האח המת, ולהקים לאחיו צאצאים. על פי התפיסה התנכ"ית. כך נשאר זכר לאח המת.
אונן ותמר קיימו יחסי מין, כדי שתמר תהרה ותקיים זכר לער אחיו. והבחור החביב הזה "בא אליה" (כלומר שכב עימה), וברגע האחרון יצא החוצה ושפך זרעו ארצה. כלומר, הוא רימה אותה, ניצל אותה מינית, ולא נתן לה בתמורה ילד. כלומר, הבחור היה מנ..מנ…מנייק בלשון ימינו, והוא גם הפר את מצוות היבום. אני לא יודע מה איתך, אבל אני הייתי רוצה לראות את הטליבאנים של שבט בנימין עושים לו מה שעשו לפילגש בגבעה (כולל מה שעשה לה אישה הטוב אחר-כך).
להסיק מכאן, שיש איסור על "הפרת הברית" צריך ראש מתוסבך מאד. או כפי שאמרתי, לרבנים יש בעיה קלה עם התבוננות ישרה על המציאות.
לגבי נידה:
בתורה יש ציווי אך ורק על ימי נידתה. דווקא בצופה התפרסם מאמר על ידי ד"ר דניאל רוזנק, גניקולוג שומר תורה ומצוות, שמראה שמקור השבעה נקיים אינו ברבנים או בתורה, אלא דווקא בבנות ישראל עצמן (למאמר: http://tinyurl.com/yx6ou7).
טוב, אפשר להבין אותן. כשחז"ל מתגאים בכך שהם שוכבים עם נשייהם "כאילו קפאם שד", מי תרצה בכלל יחסי אישות? עדיף להעביר את האיכסה הזה, כמה שיותר מהר, ולצמצם את הימים שהפגישה הזאת מותרת.
נ.ב.
בכל זאת אומר, שקיום שמירת מצוות נידה יש בה טוב הרבה. שכן היא מאפשרת חידוש הקשר והגעגועים. והיא שומרת את הקשר המיני רענן בין בני הזוג, הרבה מעבר למקובל בציבור החילוני (גם זה משמועות, ממקורות מהימנים).
אבל בשביל זה צריך לחזור גם לציווי התנ"כי המקורי שמחייב את הגבר לגרום לסיפוקה של אישתו. אילו היו עושים זאת חז"לינו, סביר להניח שהיינו נשארים אך ורק עם ימי הנידה.
לגבי העבודה עם בני/ בנות המין השני.
טל –
כיון שאנחנו בהסכמה כללית, אפשר לקפוץ ישר לויכוח על פרשנות המקרא.
נתחיל עם בראשית ב כב-כה:
וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל-הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.
מה פירוש "ודבק באשתו והיו לבשׂר אחד" אני לא צריך להסביר.
נכון שלא ברור אם מדובר בדבריו (הנבואיים) של אדם, או בהערת המחבר. אבל הכוונה הכללית ביצירת שני המינים ברורה: חיבור גשמי.
בפסוק הבא העניין ברור עוד יותר. כיון שעדיין לא ידעו את מי יודעים, איך, ולשם מה, לא התבישו השניים בעירומם. בפרק הבא (פס' ז), לאחר שזכו ב"דעת", הם ישר מתביישים ומתלבשים. ברור שהמספר חוסך מאתנו פירוט של חילופי הנוזלים. אך האם יש בלבך ספק בקשר למה שקרה שם?
מאלף בהקשר זה גם הכתוב ב-ג' ט"ז: אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ.
מאיפה לנו הריון פתאום? התשובה, כמובן, בתשוקה. כל הסבר אחר יחשיד אותך במינות חו"ח ר"ל.
בקשר לאונן – אני פחות מתלהב מכל עניין היבום, אבל אין להכחיש שמדובר במצוה מדאורייתא. בכל מקרה, מדאורייתא יש גם סעיף מילוט מכל התסבוכת, מה שמלמד שכבר בימי קדם היו מי שהחזיקו בדעה דומה לשלי.
לפחות אני מסכים אתך לחלוטין בדבר אחד – הבנימינים הקדומים היו טליבנים גמורים. טוב ששאר בני-ישׂראל חיסלו אותם ללא רחם.
לאור זה כדאי גם לציין שבית המלוכה האפגני התייחשׂ לא רק על שבט בנימין, אלא על בית-שאול ממש. הוא עדיין קיים, אגב, ואחד מהבנים לו מוחזק כמועמד של ממש להפוך להיות שוב מושל בארצו.
לעניין הנידה –
בין אם מקור מנהג ה"נקיים" הוא ברבנים או בנשותיהם, מדובר במטרד רציני מאד (ובמקרים מסויימים גם לתופעה העצובה של "עקרות הלכתית"). ביטול ספירת הנקיים וחזרה לדין המקראי היא צו השעה.
ר' תמר – לטיפולך.
(ועדיין אני מצפה לשמוע את תגובתך לב' יומא סט ב).
הי אורי,
פרשנות המקרא…איזה דבר נפלא.
כיוון שלא גדלתי בישיבה, התיאור "ודבק באישתו והיו לבשר אחד", תמיד נראה לי כתיאור של האופטימום המשפחתי, שבו איש ואישה דובקים אחד בשני (רוחנית ומינית), עד שלא ניתן להפרידם (רוחנית בעיקר). אבל, כמו שאמרה סבתא שלי… שויין…ניתן גם לקבל פירושך.
ונמשיך…
"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל. ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת, וישמעו את קול יהוה אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני יהוה אלהים בתוך עץ הגן.
סדר הפעולות אומר, שמרגע שהם יודעים טוב ורע, הם מיד מתחילים בהתלבשות, ואחר כך באימה גדולה מפני ה'. לא נראה לי בדיוק תיאור המעורר יצרים. לי זה נראה בבעיקר אימה וחרטה גדולה על "הטעות" שעשו.
אבל אני יכול להבין תלמידי מוסדות דתיים, שעינהם לא שזפו מראה אישה בביקיני, המתפרקדת על החוף, והתיאור הנ"ל מביאים להם אסוציאציות שלא היו בטקסט. מה שמראה שנער דתי או לא נער דתי, היצרים אותם יצרים. אכן קשים חיי תלמידים במוסדות דתיים 🙂
(פעם צריך לקיים דיון על הנזקים שמערכות החינוך החילונית והדתית גורמות לבאים בשעריהם).
לגבי הטליבאנים של בנימין… הסיפור שאתה מספר מעניין. האם יש לך עוד קצת מקורות מידע?
מה שחשבו היה לי להדגיש בסיפור אונן, שהתורה מעולם לא אסרה על "הפרת הברית"! רק חז"ל מצאו דרך לקחת את סיפור אונן ולהלביש עליו איסור דואריתא. אני מעריך שדורות על דורות של בחורי ישיבה חיו ביסורי מצפון גדולים מאד. הגיע הזמן לקיים דיון אמיתי וכנה בסוגיה.
יחד עם זאת, אני חושב שיש יתרון לאדם המצליח לשלוט ביציריו אלו. אבל מלאכה זאת נועדה לקדושים, ולא לבני תמותה רגילים.
לגבי נידה, אני מוכן להתפשר על שלושה נקיים…שוב, אני חוזר על עמדתי שיש יתרון טוב בהפסקה מסוימת, השומרת על רעננות.
לגבי בבלי יומא… צר לי אך אינני מסתדר עם הגמרא (במיוחד לא עם מהלך הדיון בה). במעט ארמית שאני מבין, לא הצלחתי להבין מה הבעיה בבלי יומא ס"ט ב'. אם יש לך ציטוט בעיברית, אשמח לדון על הסוגיה.
נ.ב.
מה עם הרבה תמר? היא עוד לא נתנה דברה על עקרונות היהדות המסורתית.