הגיע הזמן. כבר מזמן בא הזמן. לא רק להעביר מסרים דרך אנשי מודיעין מצריים, אלא לדבר ממש. אם לא פנים אל פנים, ודאי בטלפון. ארגון החמאס הרי מושל ברצועת עזה. שכן. אמנם, שכן רע. עם כל הכבוד לניתאי הארבלי (משנה אבות א ז), להרחיק כבר לא נרחיק בע"ה. ההתעלמות עד כה אוילית, ולא מגלה סימני תועלת כלשהם. צריך לדבר עם החאמס.
(דגל החמאס).
על מה לדבר?
קודם כל, על שאלת המים והחשמל. חשמל הוא גורם חיוני בחברה המודרנית, יהיה קשה בלעדיו. אבל מים הם חיים. בלי מים אי-אפשר בכלל. ביחוד בקיץ. רצועת עזה תלויה לחלוטין באספקת המים של ממדינת ישׂראל. ללא מים אלה לא תוכל אוכלוסיית הרצועה להתקיים מעבר לימים ספורים. יוצא שמדינת ישׂראל מצילה את תושבות/י עזה מאסון אנושי עצום מידי יום ביומו, מרצונה הטוב (ובמחירי השוק). זאת יש להבהיר הבהר היטב להנהגת החמאס, כבר בתחילת השׂיחה.
לאור העובדה שאנחנו מפגינים רצון טוב רב כל כך, עד שניתן להחמיץ אותו בקלות כה רבה, יש מקום להעלות את עניינו של גלעד שליט. מחוה של רצון טוב מן הצד שכנגד תסייע להרגיע את האוירה.
אחרי שנעבור את שני הסעיפים הללו, נוכל להמשיך לדון בסוגיית הרגיעה. כרגע אין. אמנם, ראשי החמאס כבר החלו להשמיע קולם נגד היורים. אם יגבו את דבריהם במעשׂים (מה שערפאת שר"י לא העז או לא רצה מעולם), יהיה בסיס פורה להמשך הדיונים. נקודה שתעלה, מן הסתם, היא מעבר סחורות מעבר לגבולות עזה, הן לישׂראל, הן למצרים, ואף לארצות העולם דרך הים. נמל עזה ידע ימים יפים בעבר, ואין סיבה שלא יהיה כך גם בעתיד – אם ישׂכילו ראשי החמאס לכלכל צעדיהם בתבונה.
(נמל עזה)
אינני משלה את עצמי. לא שכחתי לרגע שמטרתו המוצהרת של החמאס היא להביא לסיום קיומה של מדינת ישׂראל. כיון שכאן אין אפילו מראית עין של נסיון למשׂא ומתן על שלום, יש לגבות מראש את המהלך בהכרזה פומבית מעל בימת ארגון האומות המאוחדות, שמדינת ישׂראל תישׂא ותתן עם ממשלת החמאס כמו עם כל מדינה אחרת. מלכתחילה, ישׂרור שלום. אם תפרוצנה חס וחלילה פעולות איבה נגד ישׂראל (או שלא תפסקנה אלה המתחוללות כעת), יוכרז מצב מלחמה נגד עזה. במצב מלחמה תופסק מן הסתם אספקת המים והחשמל, ופעולות צבאיות תנקטנה בהתאם לנסיבות. מצדנו, יש לנצור את האש עד להודעה חדשה.
אמר כבר צ'רצ'יל – To jaw-jaw is always better than to war-war
שלום אורי!
שוב בעיות שילטוניות מונעות את הצעותיך. הצעתך דורשת שילטון בעל כח הכרעה בישראל המסוגל להבטיח (אנחנו נעשה X אם נותקף) וחשוב מכך בהרבה – מסוגל לקיים.
כבר הייתה הבטחה כזו בעבר אשר הייתה אחת הסיבות המרכזיות לתמיכתי בנסיגה מעזה (מלבד העובדה שבאמת מגיע לעזתים לנהל את ענינייהם) – ההבטחה שתקיפה מהרצועה היא מלחמה ובמלחמה כמו במלחמה.
גיליתי שממשלת ישראל יודעת להבטיח אך לא לקיים וכך מהווה את הסיבה מספר אחת לירידת כח הרתעתינו. מדוע? שילטון נציגים קל לו לדבר אולם כשבא הרגע לקיים הם מפחדים לשים את הביצים שלהם בסל. מה אם ימותו חיילים ואני לא אבחר יותר? מה אם יהרגו פלסטינאים ואני לא אוכל לבקר בלונדון? אולי עדיף לדחות את המבצע לחקירה הבאה? ועוד ועוד סיבות. כך נשארות הבעיות לבחור הבא בתפקיד והצד השני לומד את חולשותינו.
שיטת השילטון שלנו היא חלשה כי כך תכננו אותה בנסיון למנוע דיקטטורים שהזיקו לנו יותר מאשר לשכנינו. כל עוד השיטה נשארת היא תשאר חלשה והרבה אסטרטגיות הדורשות יכולת הכרעה כמו זו שאתה מציע ישארו במגירה או אפילו גרוע יותר – ישלפו אבל לא יקוימו במלואן. גם הצד השני יודע את זה והוא ישמח לשבת איתך לשולחן כשהוא יודע שלא תממש את האיומים לעולם… אני יודע את זה כי זה מה שאני הייתי עושה במקומם…
עוד נקודה: חשוב מאוד להבין בכל תוכנית העוסקת במגעים עם שלטון רודני כי יש פער עצום בין רצונות השילטון וטובת הציבור שעל שלומו הוא מופקד. זו הסיבה כי אחוז נכבד מהפלסטינאים רוצים שלום אבל ההנהגה שלהם לא. להנהגה טוב במלחמה. טוב לה שנהרגים פלסטינאים (הם לא הילדים של המנהיגים שעושים סימסטר קיץ בסורבון). טוב לה שהסכסוך מחריף. קץ הסכסוך הוא נקודת המפנה בה יחלו הפלסטינאים להביט פנימה ולעשות רפורמות דמוקרטיות שהן אימת כל דיקטטור.
לכן כשאתה אומר לחמאס שאנחנו מראים רצון טוב לחמאס בכך שאנחנו מספקים מים לתושבי הרצועה אתה טועה. אנו מראים רצון טוב לתושבי הרצועה ואילו החמאס שונא אותנו על כך שכן רצון טוב זה הוא עילה שמשתמשים בה כנגדו על מנת שיפסיק את מלחמתו בישראל ואותה אינו רוצה להפסיק! להראות רצון טוב לחמאס הוא לשחד אותם (להעביר להם כסף לחשבונות בנק פרטיים), לתת להם הצהרות לוחמניות בפומבי בתמורה לכך שהטילים שלהם יפספסו (אפשר לסגור הסכם כזה מתחת לשולחן) או פשוט להרוג עוד פלסטינאים מה שמשאיר אותם בשילטון עוד כמה שנים ודוחה את הבחירות עוד יותר. אני לא בטוח שאני בעד צעדים כאלו…
אני מצטער שאני ציני אבל מציאות היא מציאות.
אתה ציני, אני אירוני.
הדבר החשוב ביותר לטעמי בטור הזה נמצא כבר בכותרת. צריך לדבר עם החמאס. הגישה של "הם לא נחמדים אז לא נדבר אתם" היא אווילית. דומני שאם תאסוף קובץ אנשים מקרי ברחוב (או אפילו בבלוגוספירא), תשמע ייצוג נאמן לגישת ה"לא-מדברים-עם-מחבלים-כי-אין-עם-מי-לדבר". אם הטור הנוכחי יסייע במעט לקעקע את הגישה הזו, דייני.
האם אני סבור שהיושב בכס ראש הממשלה מסוגל לצעדים כמו אלה שהצעתי? לא.
האם אני רואה מישהו בשׂדה המדיני שעשׂוי(ה?) לאמץ קו כזה? כנראה שלא.
אבל זה לא אומר שצריך להמשיך ולהתעלם מהמציאות; אותה מציאות האומרת שמדינת ישׂראל, שסופגת כל כך הרבה ביקורת עת יחסה לעזה ולעזתים, בעצם מצילה אותם מהשמדה כללית מדי יום ביומו.
ואגב – שלטון החמאס לא רק שאינו דיקטטורי, הוא השלטון שעלה באופן הדמוקרטי ביותר מבין כל מדינות ערב באשר הן. נכון, זה לא הרבה, אבל זה גם לא מעט.
שלום אורי!
אני לא רואה את המשוואה "עלה בבחירות===דמוקרטי" אחרת הייתי צריך לסוג גם את הנאצים כדמוקרטים ויש לי כבוד גדול מדי למילה דמוקרטיה מכדי לעשות את זה.
החאמס הוא דיקטטורה לכל דבר. החינך אינדינוקטרטיבי, העיתונות נשלטת, המדיניות לרעת התושבים. זה שהם עלו בבחירות לא מדגדג אותי אפילו. וכן, במצבים מסוימים יש הצדקה ועוד איזו הצדקה להרוג נציג נבחר של עם אחר (לדוגמא את הניה).
עוד נקודה. השילטון בירדן לדוגמא נראה לי הרבה יותר דמוקרטי משילטון החמאס אפילו שיש שם מלך! דמוקרטיה היא תרבות ולא בחירות.
מרק –
מקבל את התיקון, לפחות בחלקו. יש משמעות וערך לכך שהחמאס נבחר בבחירות. זו תופעה נדירה כל כך בעולם הערבי, שאסור לזלזל בה או להמעיט בערכה.
גם מבחינת השתתפות אזרחית בשלטון, יכול להיות שמדובר באחד המשטרים היותר דמוקרטיים בעולם הערבי – או אחד הפחות לא-דמוקרטיים (אם כי אינני בקי מספיק כדי לאמר בבירור).
גם בעניין ירדן אני לא בקי מספיק, אבל לא מוכרים לי שם היבטים דמוקרטיים במיוחד של המשטר.
כך או כך, צריך לדבר עם נציגי השלטון. לא כיון שהם דמוקרטים, פחות או יותר, אלא כיון שהם שכנינו, אם נרצה או לא.
נקודה אחת חשובה – "דמוקרטיא" אינה שווה ל"שלטון המנהל מדיניות לטובת האזרחים". דמוקרטיא יכולה לנהל מדיניות גרועה לתפארת. ויעיד גורלם של הקברניטים האתונאים אחרי קרב ארגינוסאי.
קבל טרקבק ידני: http://talyaron.blogli.co.il/archives/55
על ליקחי מלחמת העולם השניה, ולקחיה הרלואנטיים למלחמת חמאס-ישראל.