בטור לכבוד יום העצמאות ה-60 הציע עופר שלח חיוך חמוץ על העדר הנורמליות מהחברה הישׂראלית. "תודו, הרעיון משעשע. שישים שנה, ועדיין לא מקובל עלינו עצם הרעיון הזה, שבטוח שנהיה פה בעוד זמן כפול מזה." לא מדובר בתופעה מקרית. "מכונת תעמולה רבת עוצמה", כך שלח, "פועלת כנגד הנורמליות הפשוטה… ואנחנו עדיין קהילה מפוחדת, המצטופפת יחד בפינת המערה וחולמת בלילות על פוגרום." פתרון למצב הוא רואה במושׂג הגבול. גבול מדיני, שיחייב את המדינה להתייחס לעצמה בקנה המידה הראוי, יניב מתוכו גבולות נוספים, בהתנהגות הפוליטית, בהתנהלות שבין אדם לחברו, ועוד.

אינני כופר בקיומן של מכונות התעמולה המדוברות. מאמץ כביר מושקע בפילוג מתמיד של החברה הישׂראלית, הנקראת לראות את שורש כל הרע בציבור זה או אחר – מתנחלים, ערבים, חרדים, קיבוצניקים, הומואים – כל אחת ואחד לפי טעמה/ו אישי. מאמץ תעמולתי כביר לא פחות מושקע בשכנוע הציבור שמשטר הנציגים בו אנו חיים הוא דמוקרטי, ושהטלת פתק לקופסא פעם בכמה שנים היא מיצוי ראוי ומספק של ריבונות אזרחית. 

החשש הקיומי, לעומת זאת, נהנה משירותיה של מכונת התעמולה המשומנת מכולן –המציאות. מדינת ישׂראל אינה הריבונות היהודית הראשונה בארץ. מימיו של שמעון התרסי (אחיו של יהודה המקבי) ועד כבוש הארץ בידי פומפיוס התקיימה מדינת היהודים הראשונה 79 שנה בסך הכל. נכון שרוב הציבור אינו מכיר את הסיפור לפרטי פרטיו, ומי שמכיר יכול להתוכח על הפרשנות שלי לעובדות. מצד שני, רוב רובו של הציבור מודע גם מודע לכך שכבר ישבו יהודים בארץ-ישׂראל לפני 2000 שנה, ושבין איום חיצוני לשׂנאת חינם מבית היה גורלם רע ואכזר. ואף מילה על השואה.

וההווה? מאיים לא פחות מן העבר. השנה התבשׂרנו על כך שבפעולה של צה"ל, הצבא רב-יכולת שמעטים כמוהו בעולם, הושמד כור גרעיני בשטחה של שכנתנו סוריא, זמן קצר לפני שעבר לשלב היצור הפעיל. הבה נתבונן 60 שנה קדימה: כמה פעמים עוד נִדרש לפעולה כזו? מה יקרה אם אחת הפעולות תִכשל? ואף מילה על איראן.

ומִבָּיִת מה? אם לשפוט מהתנהגותם של מנהיגינו בדור האחרון, הרי שגם הם אינם חוזים למדינה עתיד רחוק. כיצד ניתן להסביר אחרת את מכירת החיסול של כל נכסי הציבור, ללא תחרות ובניגוד לכל כללי השוק החופשי? מה התירוץ לזיהום חסר הפשרות של המים, היבשה, האויר? כיצד ניתן להצדיק את העובדה שים-המלח נכחד והולך כדי להעשיר את הונה של משפחה אחת? הציבור נחשׂף לכל אלה, ומסיק את המסקנות המתבקשות. ואף מילה על השבר הסורי-אפריקני.

 (מקור: וויקיפעדיע, ים המלח)

להיות נורמלים?
אינני טוען שהכל אבוד, או שכל האמור לעיל אינו בר-תיקון. אבל אם יש בכוונתנו לנסות, צריך להכיר קודם בכלל פשוט, העולה מן הסיפור הבא: כשהיה הרצל בראשית הקריירה הציונית שלו, העלה בדעתו שאפשר לקדם את מטרות הציונות תוך הסתייעות בהונם של גדולי עשירי היהודים. לפיכך התקבל לראיון אצל הברון הירש, והרצה בפניו את חזונו. תגובתו של הברון הסתכמה באבחנה לגבי מצבו הנפשי המעורער של הציוני הצעיר, והמלצה על רופא טוב. הרצל המזועזע והנעלב כמעט שויתר על כל העניין. אלא שלגופו של עניין הברון הירש דוקא צדק. הצהרות כמו זו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון – תוך 50 שנה יכולה לקום מדינה יהודית בארץ-ישׂראל – אכן גבלו בטירוף מוחלט. ודאי שלא היו דבר "נורמלי".

הלקח הזה נכון לגבינו גם היום. בפני החברה הישׂראלית עומדים אתגרים כבירים: עלינו לברר מה בדיוק פירוש "מדינה יהודית ודמוקרטית"; עלינו להגיע להסכמה עם שכנינו וביננו אנו על גבולות בטוחים; עלינו להתקין ולתקן את המדינה והחברה כך שתהיינה אור לגוים. כדי להצליח בכל המשׂימות הללו דרוש פרץ של יצירתיות חסרת מעצורים, בבחינת "משוגע איש הרוח". עִם "עם ככל העמים", עם נורמליות, לא נגיע לשום מקום.