אתמול התפרסמה ב-ynet ידיעה מעניינת של שחר הזלקורן, הממשיכה באופן ישיר את הטור הקודם ואת הדיון שהתפתח בעקבותיו. שלוש ישיבות נערכו שלשום (ג', כ"ב שבט) בוועדת הכלכלה, בנושׂאי תחבורה שונים. אחת עסקה בהצעות חוק המבקשת לאסור תיקון כלי רכב ישׂראליים בשטחים, והשניה מבקש לחייב כל מי שימכור רכב משומש בגילוי נאות בפני הקונים, בנוגע להסטוריא של כלי הרכב. בדיונים הללו נכחו בכל רגע נתון בין שניים לארבעה ח"כים – כולל יו"ר הועדה ח"כ גלעד ארדן.
המצב השתנה מן הקצה לקצה כאשר החל הדיון הנושׂא השלישי: דיון שנערך לפי בקשתו של ח"כ דב חנין בהצעת החוק של ח"כ יורם מרציאנו, המתירה לחברות הפרסום להחזיר את שלטי הפרסום הענקיים לצידי הדרך בנתיבי איילון. לדיון זה התייצבו לא פחות מאשר 14 ח"כים.
הסיבה לשינוי הדמוגרפי הנ"ל ברורה למדי. הצעת החוק של ח"כ מרציאנו משרתת את עניינם של משׂרדי הפרסום הגדולים, של החברות המפרסמות, ושל בעלי הבניינים עליהם נמרחות פרסומות הענק. בהקשר זה חשובים במיוחד משׂרדי הפרסום. בימינו חייב כל פוליטיקאי להעזר בכישוריהם של יועצי תדמית ותקשורת, ולדאוג לפרסום עצמי בכל הזדמנות אפשרית. את משׂרדי הפרסום ודאי שאינו יכול להרגיז. נהפוך הוא – יש לו כל הסיבות שבעולם להחניף ולסייע להם ככל האפשר.
אלא שלכישוריהם של אותם פרסומאים יש גם צד שני. כפי שיודע כל עובד, ולו הזוטר ביותר, בכל משׂרד פרסום שהוא – המטרה המקצועית היא להשׂיג את תשׂומת לבו של קהל היעד. למטרה זו – כל האמצעים כשרים. ברוב הנסיבות אפשר לטעון בעד ונגד פרסום חוצות. מצד אחד, מדובר בפלישה של הגופים המפרסמים למרחב הציבורי, החושׂפת את הציבור לשטיפת מוח בלתי פוסקת ומפתה אותו להוציא כסף על מוצרים שאינו צריך כלל. מאידך, אפשר לטעון שיש למפרסמים זכות טבעית לפרסם, ושבאופן זה הם יכולים להביא לידיעת הציבור מבצעים והנחות, שיסייעו לו דוקא לחסוך כסף. אפשר אפילו לטעון שהפרסומות המעוצבות בידי מקצוענים מוכשרים מייפות את סביבתן ותורמות לאיכות הסביבה. אפשר.
מה שאי-אפשר לטעון הוא, שהסטת תשׂומת הלב של נהגים ונהגות מן הכביש בעת הנהיגה אינה מסכנת את בריאותן/ם וחייהם/ן. בכל פעם בה אנו מסבים את ראשנו מן הכביש, כדי להתבונן בצעירה מעורטלת למחצה או בגברבר שרירי נאה (והדוגמאות בתמונה למעלה הן צנועות מהממוצע), אנו מעניקים תשׂומת לב פחותה למתרחש בכביש. במילים אחרות – פרסומות ענק לצדי הכבישים מהוות סכנת חיים. קל וחומר, כשמדובר במסכי הטלוויזיא הענקיים המוצבים בצמתים אלו ואחרים.
אז מה אפשר לעשׂות?
עד שתיכונן דמוקרטיה ישירה, אחד האמצעים הבודדים העומדים לרשות האזרח הוא כתיבת מכתב לנבחרי הציבור. להלן רשימת חברי הכנסת שתמכו בהצעת החוק המתירה שלטי פרסום: מנחם בן-ששון, מיכאל נודלמן ויואל חסון (קדימה), אמנון כהן ויעקוב מרגי (ש"ס), יורם מרציאנו ועמיר פרץ (עבודה), אלחנן גלזר, סטס מיסז'ניקוב וסופה לנדבר (ישראל ביתנו), וחנא סוויד (חד"ש). כפי שניתן לראות, מדובר בח"כים מכל גווני הקשת הפוליטית. עצות כיצד לכתוב אימיילים לח"כים אפשר למצוא באתר עבודה שחורה, ומי שזקוק למעט השראה בניסוח יכול לקרוא את המכתב ששלחתי אני.