בעת כתיבת שורות אלה מגיעה, סוף סוף, שביתת המרצים לשלב ההכרעה. אם נתעלם לרגע משלל הקוים האדומים שמציב ור"ה חדשות לבקרים, נראה שגורל השביתה יחתך, כרגיל, במוצאי שבת. או אז נדע – האם הגיעו הצדדים לאיזו פשרה, או שמא יתבטל הסמסטר (ואולי השנה כולה)? לכאורה מתנהלים הן המאבק, הן המשׂא ומתן, לפי כל כללי הטקס. התעלמות הדדית, הכפשות, התבטאויות חריפות והולכות, ולבסוף פשרה וחיוכים – מאולצים פחות או יותר.
אבל יכול להיות שבשביתה הנוכחית, יש משהו חדש. ההנחה הבסיסית שעמדה מאחרי האסטרטגיא שנקטו המרצים היא, שגם אם לא תקום סערה ציבורית סביב השבתת הלימודים באוניברסיטאות (ומה הסיכויים לכך?), וגם אם ציבור הסטודנטים/ות לא יתקומם (וגם כאן הסבירות לא היתה גבוהה מדי), הרי שהאוצר יאלץ בסוף להתגמש לנוכח האיום בביטול הסמסטר. כיון שמעולם לא בוטל סמסטר בישׂראל, קל וחומר שנה שלמה, קשה לדעת מה יהיו באמת הנזקים של צעד כזה למשק. ההערכות נעות בין 3 ל-6 מיליארד ש"ח. אין דרך לדעת באמת עד כמה הן קרובות למציאות. האם האוצר מוכן (ויכול) לספוג נזק שכזה?
יכול להיות שכן. הסיבה המובנת מאליה, אותה יכול לצטט כל שׂמאלני מתחיל, היא שהאוצר אינו אוהב להכנע לדרישות מפליגות בענייני שׂכר (ו-35% בפעם אחת מהווים דרישה מופלגת, גם אם מוצדקת לחלוטין). דרישות שכאלה מעודדות מגזרים אחרים לבוא בדרישות משלהם. מבחינת האוצר מדובר בכדור שלג מסוכן, שסופו, חס וחלילה, בפריצת המסגרת התקציבית ובדחפים אינפלציוניים.
אבל זו לא הסיבה היחידה לכוחנות יוצאת הדופן של האוצר. ככל שהשביתה מתמשכת, היא גורמת נזקים קשים לאוניברסיטאות. טיעון מעניין, שקראתי בבלוג "תודעה כוזבת", עוסק בתדמית האוניברסיטאות בעיני הסטודנטים: לביטול שנת הלימודים תהיה ללא ספק עוד תוצאה מיידית אחת, ריקון האוניברסיטאות מסטודנטים. לו אני צעיר משוחרר היום, כזה שמתלבט איפה ומה ללמוד בשנה הקרובה ברור לי שאין טעם להעדיף אוניברסיטה על מכללה. עם כל היוקרה הנוספת שמתלווה לתואר אוניברסיטאי העובדה ששנת לימודים באוניברסיטה יכולה לרדת לטמיון היא שיקול מנצח, כזה שיזרים רבים וטובים למכללות בשנה הבאה על חשבון האוניברסיטאות.
נזק נוסף, באותה רוח, הוא הניכור ההולך וגובר בין הסטודנטים – הנפגעים המרכזיים של השביתה – לבין המרצים. גם בקרב חלקים גדולים של הציבור לא מצטיירים המרצים כמי שלוחם עבור ההשׂכלה הגבוהה, אלא כמגזר בעל עניין צר בשׂכרו הוא, ותו לא. חוסר האהדה של הציבור בכלל, ושל הסטודנטים בפרט, יקשה מאד על ארגוני הסגל בשלב הבא של המאבק – נגד יישׂום המלצות ועדת שוחט.
אם בכלל יהיה לאוצר צורך במאבק כזה. במקרה של ביטול הסמסטר או שנת הלימודים, תאלצנה האוניברסיטאות לספוג הפסדים כספיים כבירים. שׂכר לימוד נוסף לא ישולם, וזה שכבר שולם יוחזר. הסטודנטים המאוכזבים יגישו, מן הסתם, שורה של תביעות ייצוגיות בתביעה לפיצוי על בזבוז הזמן, שׂכר דירה ששולם לשוא, זמן עבודה אבוד בקיץ, ועוד ועוד. קרנות מחקר חיצוניות עלולות להשעות השקעות ולבטל חוזים אם תופסק פעילות המחקר. בתרחיש כזה, סביר מאד להניח שחלק מן האוניברסיטאות – אילו שאין להן עתודות של מזומנים – תקרוסנה מבחינה כלכלית. אז יכנסו לפעולה ראשי הועדים המנהלים – אנשי עסקים או בכירי אוצר לשעבר – ויכפו על המוסדות הממוטטים הפרטה מוחלטת. הם יקראו לכך "תכנית הבראה".
וההפסדים למשק? הם אכן יכאבו, אבל לא יותר מדי. בשנים האחרונות נהנה האוצר מעודפי גבייה מרשימים, שהצטברו להם כבר ללא-מעט מיליארדים. אמנם, התירוץ הרגיל לאגירת העתודות הללו הוא הרצון לצמצם את החוב הלאומי, אבל אם אפשר להשתמש בו כדי לכבוש עוד מעוז של העבודה המאורגנת, ובאותה הזדמנות להנחית מכה קטלנית על אחת החממות האחרונות של חשיבה ביקורתית וחברתית בישׂראל, מה טוב.
*** *** ***
עדכון אחרון: ב"ה, נחתם הסכם ושנת הלימודים לא בוטלה. עדיין מוקדם לסיכומים, אבל דבר אחד מעודד אותי מאד: שההסכם נחתם ערב השבת, ולא במוצאיה. לכולם מגיע לנוח בלב שלם בשבת, אפילו לפקידי האוצר.
אורי- תודה
אותי מעניינת העובדה שהמחקר לא הופסק בכלל במהלך השביתה. הנפגעים היחידים מהשביתה היו הסטודנטים. יש מעט מן הצביעות בכך שהמחקר לא הופסק, הרי לא תהיה התחשבות של ממש מצד המרצים בכל הנוגע לרצף הלימודים שיתנהל מפתיחת הסמסטר ועד סוף השנה. עם כל הכבוד לסיבות שגרמו לשביתה, הרי המרצים לא נכנסו אליה בכוונה מלאה, ראה את אי ביטול המחקר כראיה, ובכך האיום לא היה חזק כפי שיכול היה להיות. משום מה אני מרגיש שהמרצים גם נגסו בעוגה וגם הצליחו להשאיר אותה שלמה.
שחר –
הצבעת על נקודה חשובה, שיש הרבה מה לאמר עליה.
(א) נכונה הטענה שהסטודנטים הם שנפגעו מן השביתה. מטבען של שביתות שהן חייבות ציבור נפגע. אם אין ציבור נפגע, אין לחץ לסיים את השביתה. אני מסכים אתך שמיקוד הנזק בציבור הסטודנטים לא מועיל למאבק למען ההשׂכלה הגבוהה. שאלה גדולה היא, כיצד ניתן להמשיך את המאבק בדרכים חדשות, וב"ה יבוא טור על כך בקרוב.
(ב) לעניין המשך המחקר – מבחינת הצהרתית, אני מסכים שהיה מקום להכריז גם על השבתת המחקר. מבחינה מעשׂית, צריך לשׂים לב לשני דברים: (1) המשך המחקר אפשר למרצים להמשיך לקבל מחצית המשׂכורת, ובכך לחזק את כוח העמידה במהלך השביתה. לא פשוט להתקיים ללא משׂכורת כלל, כפי שיעיד ציבור המורות/ים; (2) במקרים רבים אי-אפשר להפסיק את המחקר, או לפחות אין דרך לפקח על כך. גם סגירה מוחלטת של הקמפוסים לא יכולה להביא לעצירה מוחלטת של המחקר, שכן הרבה ממנו מתנהל ברשת, ובכל מקרה אפשר להביא ספרים הביתה מבעוד מועד. את המעבדות אפשר לשתק, אבל דוקא שם הנזק היה עלול להיות החמור ביותר. נזק כזה היה עשׂוי להפעיל לחץ גדול יותר על ור"ה לתמוך בשביתה, אבל גם היה עלול להסב נזק בלתי-הפיך למחקר עצמו ולקשרים המדעיים עם מוסדות בחו"ל.
בכל מקרה, אני מקבל את הרוח הכללית של דבריך. על ציבור המרצים מוטלת כעת חובת הוכחה כפולה.
מחד, בסיוע בלב שלם לציבור הסטודנטים/ות להשלים את השנה בתנאים סבירים ככל האפשר.
מאידך, בהמשך נמרץ של המאבק נגד מדיניות ההפרטה – ולא רק בתחום ההשׂכלה הגבוהה.
תפקידה של האקדמיא הוא לא רק "לייצר ידע" או להכשיר עובדים משׂכילים. יש לה גם תפקיד מוסרי בהתווית דרך לחברה כולה. לטעמי, הדרך היחידה בה יכולה השיטה הנוכחית להצדיק את קיומה היא באמצעות מילוי ללא פשרות של חובה מוסרית זו.