שאון התותחים נדם – שביתת המורים הגיעה לקצה. שׂר האוצר הכריז על "יום חג לחינוך ולאוצר". יו"ר ארגון המורים, בתגובה, "מודה לסבלנותו ולאורך הנשימה שלו, ולפעילות הרבה שגילתה שרת החינוך" (שם). שׂרת החינוך בכלל חוזה גדולות: "ההסכם הזה משלב גם את הכניסה לרפורמה, עם ביצוע שלב ראשון ותוספת שכר מיידית – וגם את ההבטחה לתוספת תקציב לצמצום מספר התלמידים בכיתות ותוספת שעות. יש כאן חבילה שמעולם לא עמדה על השולחן, והיא מאוד משמעותית. היא תוסיף לתקציב משרד החינוך בשנים הקרובות מיליארדי שקלים, ותרחיב באופן מאוד משמעותי את יכולתנו לתת חינוך טוב יותר במדינת ישראל" (שם, שם). וראש הממשלה משחרר הכרזה מפתיעה: "מספר התלמידים בכיתה יהיה 32, בכל מערכת החינוך בישׂראל" (דוקא פה). (יש לקוות שהוא מתכוון בדבריו לגבול התקן העליון, שכן לפי נתונים רשמיים הממוצע כיום נמוך מ-32.)
אבל לא כולם מחייכים. יוסי וסרמן, מזכ"ל הסתדרות המורים, טוען במכתב רשמי שהיה אפשר להגיע לאותם הישׂגים ממש "ללא יום אחד של שביתה". ובכלל, מה שווים ההישׂגים הללו? לא הרבה, אם נשאל את אמנון הלל, מורה בביה"ס הדמוקרטי בחדרה: "תראה לי מורה אחד שהיה יוצא לשביתה במשך חודשיים, מבלי לקבל משכורת, בשביל מה שבסופו של דבר השגנו. קיבלנו העלאה קטנה בשכר, והתחייבויות שנכתבו על הקרח. הדבר היחיד שהשגנו זה את ההתעוררות של המורים בשטח".
התסכול העולה מדבריו של הלל נובע משתי סיבות. הראשונה קשורה בפער הגדול בין הרעיונות הנִשׂגבים המהדהדים בנאומי הפגנות – הצלת החינוך! עתידה של החברה! בטחונה של מדינת ישׂראל! – לבין המציאות האפרפרה בחדרי הישיבות והמשׂא-ומתן. מנהיגי שביתות מחויבים להצהרות מרקיעות שחקים וחסרות כיסוי בעת המאבק, וזונחים אותן תמיד לאחר שגירדו עוד אחוז או שניים כתוספת שׂכר. הדבר המפתיע היחיד הוא ההפתעה של פעילי/ות השביתה, שעברו לילות שימורים בתקוה לתיקון עולם, והתעוררו לבסוף לבוקר של עסקנות פושרת.
הסיבה השניה נובעת מהאכזבה המוצדקת מנציגי המגזרים השונים. הסכם "אופק חדש", בו מתגאה כל-כך מזכ"ל הסתדרות המורים (ועל רקע זה יש לקרוא את מכתבו המלגלג) נתקל בהתנגדות עיקשת בכל הארץ, על אף מערכת תקשורתית משומנת שמפעיל משׂרד החינוך, ולחצים כבדים שמפעילות הנהלות בתי-הספר. שביתת הסטודנטים המפוארת בשנה שעברה הסתיימה גם היא באפס הישׂגים, כשיו"ר התאחדות הסטודנטים וחבריו מסתתרים מפעיליהם, נמלטים מאתר לאתר, ולבסוף מצביעים תחת חסותם של אנשי אבטחה. הסטודנטים מבינים ודאי היטב ללבם של המורים, ומזדהים עם הססמא: 60 ימי שביתה, 1 סכין בגב.
ובכל זאת, יש הישׂג אחד גדול. כפי שציין אמנון הלל, המורות והמורים התעוררו, פתחו תודעה מעמדית ומגזרית, ואף גיבשו אינספור ועדות פעולה בכל רחבי הארץ. לשביתה הבאה – והיא תבוא, ללא ספק – תגענה המורות מוכנות יותר ומגובשות יותר. ועד אז יש להן אתגר כפול: (א) להחליף את ההנהגה שמכרה אותן בזול; (ב) לגבש סדר יום חלופי לזה שמוכתב על ידי האוצר. המהפכה האזרחית בדרך – זו רק שאלה של זמן.
ל פי שיטת: תתנו תקבלו, שנצחה בסופו של דבר, נכון לרגע זה-
הרי הצעה למורים: להביא את כל הניירת מהבית לבית הספר.
את עבודת הניירת לבצע שם, תמורת תשלום בהתאם.
יהיה תשלום תהיה עבודה.
בכלל לא ברור שיש איזה חוק או איזה הסכם מפורש
שקובע שהמורה צריך לעבוד בבית, או מה וכמה עליו לבצע מחוץ לשעות הפרונטליות.
האם יש באיזשהו הסכם סעיף הקובע כמה בחינות צריך המורה לבדוק בשנה?
האם באיזשהו מקום נקבע כמה עמודים שכתבו תלמידים עליו לבדוק בשנה?
כמה השתתפות בטלפונים מקבל מורה?
האם המעסיקים ממנים לו נעליים וביגוד, כמו נניח בבתי המלון?
שיעורי פיתוח קול? שיטת אלכסנדר ליציבות הגב?
מה מקבלים המורים מהמעסיקים שלהם עבור עבודה בבית ועבור נזקים רפואיים?
מישהו בדק לאחרונה את ההסכם הקיים לפרטיו?
למה האימייל שלי מופיע יחד עם התגובה?
נעמי, היכן הוא מופיע? אולי רק לעיניך.
אורי, האופטימיות שלך עושה לי טוב. מצד שני, אני סקרן מאוד לגלות כמה מהר תסתיים שביתת המרצים, עכשיו שהאוצר גמר מו"מ אחד ומוכן עם מסגרת תקציבית לאחר. הרי די ברור שהממשלה/אוצר נקטו מדיניות פשוטה של הפרד ומשול – למה לנהל משא ומתן במקביל, כשאפשר לסגור אחד ואז להתפנות בניחותא לשני?
נעמי, אני זוכר שהתרעמת על פרסום כתובת הדואל גם בעבודה שחורה. העניין נבדק והתשובה היא (כנראה אני לא מבין בדברים האלה) שבאמת רק את רואה את הכתובת במקום של "הוסף תגובה".
זה לא חשוף לציבור.
נעמי –
בעניין האימייל, גם אני לא רואה אותו. אולי את משתמשת באיזה זן נדיר של דפדפן?
ובתגובה לדברייך – את צודקת. הצעד המתבקש הוא להעביר את כל העבודה למקום העבודה, דבר שיש בו הגיון בכל מקרה. הבעיא היא שחדרי המורים שראיתי עד היום יכולים לשמש כמרחב לשתיית קפה משותפת, אבל עבודה פעילה דורשת מרחב גדול יותר (שלא לאמר מדפי ספרים, מחשב אישי, טלפון, קצת פרטיות).
זאת ועוד – חלק מגיבוש החזון שצריך לבוא מלמטה ובהחלט צריך לכלול שעורי פתוח קול, שעורי יציבה וכו'.
*** ***
דרור –
כמובן שאתה צודק לגבי מדיניות "הפרט ומשול" של האוצר. נראה לי שהסיבה לסיום החטוף של שביתת המורות היא לא רק הפחד העצום מהגילוי שגם צווי מניעה אינם חסינים לזעם ציבורי, אלא גם ניצני שיתוף הפעולה בין המגזרים. גם מרי אזרחי וגם ערבות הדדית – בזה הם לא יוכלו לעמוד.
בכל מקרה, שביתת המרצים לא יכולה להמשיך עוד הרבה זמן. אם כן, הרי שהסמסטר יהיה בסכנה של ממש, וכאן מדובר בנזק כביר (הערכה אחת ששמעתי מדברת על 4 מיליארד ש"ח).
נקודת מפתח תהיה חידוש המו"מ מול הסטודנטים על מסקנות ועדת שוחט. כאן יש מוקש מסוכן. ההמלצה היא להעלות שׂכר הלימוד ל-14,500 ש"ח בשנה, ועוד יותר בתארים מתקדמים. האוצר יזדרז מאד לסגור אתנו המרצים, ולהשאיר לעצמו מרחב בטחון עד שיצטרך להתעמת עם הסטודנטים. כשהם יתחילו לשבות סמסטר א' עדיין לא יסתיים, ואז יגדל הלחץ עשׂרת מונים. לא יהיה משעמם.
פינגבאק: כוחה של תבוסה מהוללת // ד"ר אורי אמיתי : בלוג מורים