לפני כשבועיים כתבתי טור תשובה לשאלות של טל גלילי: התיתכן מהפכה חברתית בישראל דרך בלוגים? התשובה שלי, בקצרה, היתה שהבלוגים הינם כלי מהפכני מטיבם, שיכולים להוות תשתית למהפכה, אך לבדם אין בהם די. הצעתי, לא במפתיע, היתה לרתום את הבלוגוספירה לרעיון המפלגה הישירה. ומה עשׂה טל בתגובה? הלך ופתח עוד בלוג: בלוג מורים (בשתוף פעולה עם אוריאל שכטר, תלמיד בכתה ט'). הרעיון פשוט: הבלוג מרכז מכתבים של מורים, הורים, תלמידים (כמו אלה שודאי החלו לטפטף לתיבת הדוא"ל הפרטית שלך בשבועות האחרונים). קצב הפרסום שם מהיר מאד, ויש לא מעט קוראים. להוריד את הכובע.
אין אפשרות להתייחס כאן לכל מה שכבר נכתב בבלוג מורים, אבל טור אחד דורש תשׂומת לב מיוחדת. בטור זה שואלת הכותבת, אורית קמיר, לגבי שם השביתה (ובעקיפין, גם לגבי שם הבלוג): מדוע אנו קוראים לה "שביתת המורים", כאשר הרוב המכריע של המורים הן בעצם מורות?
התחום הראשון שהשאלה מתייחסת אליו הוא הלשון עצמה. העברית, מעצם טבעה, אכזרית מאד בהתייחסותה לשאלת המינים. ראשית, קשה מאד להתחמק מהגדרת המין בכל משפט ומשפט. פעלים, שמות תאר, כנויי גוף, כולם מבחינים באופן חד בין זכר לנקבה. נסיון להיות מנומס ולהתחשב בכל הקוראים/ות גורר באופן מיידי מבול של קוים נטויים, המקשים על הקריאה ומכערים את הכתוב. יתר על כן, העברית מכתיבה שגם אם קבוצה מכילה 99 נשים וגבר אחד, עדיין יש להתייחס לציבור כולו בלשון זכר. קטֹנתי מלטפל בכל כובד הבעיא (וגם אין לי האמצעים), ובכל זאת, אני מציע מספר אפשרויות:
(א) להפסיק עם הנוהג לכתוב כל פניה בלשון זכר, ולהוסיף (בקטן, למטה) את השקר המקובל "הדברים כתובים בלשון זכר לשם הנוחות ומתייחסים לשני המינים באופן שווה".
(ב) להתייחס לציבור לפי המין הדקדוקי של הרוב. לפיכך, שביתת המורות, בלוג מורות, וכו'.
(ג) לגוון בין –ות ל-ים לפי הקשר, תור או נטיית לב.
(ד) כשיש צורך בכנוי גוף הפונה לשני המינים אפשר להשתמש במוזרות המקראית הִוא. כדי לגוון אפשר להוסיף גם הֻיא (השוו מלכים א יז טו).
כמה כמה? (www.affirmation.org)
ויש עוד. בסוף הטור שלה מעלה אורית קמיר, הכותבת, טענה מהותית וקשה: מורות הן נשים. תלמידים הם ילדים. נשים וילדים הולכים יחד מאז שחר ההסטוריה. הגברים עוסקים בדברים החשובים (כלכלה, מלחמה, פוליטיקה, כוח) והנשים – בילדים. מסתדרות אתם, מגדלות אותם, עושות מה שצריך. עם מה שיש. ככה זה. אז מה רוצות המורות? שיעשו מה שנשים צריכות להיות מסוגלות לעשות – שיסתדרו. עם מה שיש. כמו תמיד. ובאשר למשכורותיהן – ממילא הן "מפרנסות שניות", "משכורת שניה", סמוכות על שולחנותיהם של גברים.
אין בכוונתי להתייחס לנושׂא הסבוך של חלוקת העבודה במשפחה בזמננו – לפחות לא בטור הנוכחי. אבל בעניין ה"נשיות" של מקצוע ההוראה יש לאמר מפורשות: כל עוד עבודת ההוראה היא נחלת חלקן של "המפרנסות השניות", כל עוד ציבור המורים הוא בעצם ציבור מורות – סימן שאנחנו בבעיא. למען הסר ספק, אינני טוען שנשים טובות פחות בהוראה ובחינוך מגברים. אינני טוען גם את ההיפך. אני בהחלט טוען שעבודת הוראה חייבת לשׂאת בכנפיה תגמול כספי נאות, מספיק למשׂכורת ראשונה במשפחה מהמעמד הבינוני. כל עוד גברים הם – ברוב המקרים – המפרנסים העיקריים במשפחה, היחס מורות-מורים יהוה מדד ברור בתשובה לשאלה: האם שׂכר המורות/ים גבוה מספיק? נכון להיום, התשובה היא: לא!
יוכפל שׂכר המורות לאלתר!
(ואולי נזכה לראות גם קצת יותר מורים).
היחס לחינוך אינו נובע מצרות לב או חוסר איכפתיות – הוא נובע משיטת השילטון. שיטת השילטון שלנו היא אוליגרכיה אשר בשבילה חינוך הוא מטרה משנית בלבד אשר נועדה ליצר אנשים שישתלבו בתעשיה ולא חינוך לשם חינוך. זןהי גם הסיבה לשיטות הלימוד הארכאיות ולחומר הלימוד מהמאה השש עשרה. רק בדמוקרטיה ישירה החינוך הופך להיות מטרה עיקרית שהוא מטרת השליטים (האזרחים) אשר יודעים שחינוך גרוע יגרור החלטות גרועות אשר בתורן יגררו צרות שונות.
דמוקרטיה ישירה – ואז ממילא יוכפל שכר המורות…
(אני יודע שאני תוכי דביל – מה לעשות – כזה אני)
כתוב מקסים אורי, תודה על הפירגון.
דבר אחד שרציתי להדגיש, נוצר רושם (גם דרך מה שכתבת), כאילו הדבר היחיד שמעסיק את המורים הוא העלאת השכר. ולא כן הוא. אני מצרף לכאן טקסט שנשלח בתפוצה רחבה, מתוך עדכון הערב של ה- 20.11.2007. כפי שהתפרסם כאן: http://www.blogmorim.com/?p=75
ומעתיק את הקטע הרלוונטי:
הסברה:
ארגון המורים לוקה ללא ספק בחסר בתחום זה. אנשים שעד לשבוע זה לא יודעים על מה המאבק מעידים כאלף עדים על כך שיש עוד הרבה לעשות. אנו מורגלים בהעברת תכנים והסבר ב-45 דקות ולא בשיחה קצרה ברחוב או בכל מקום אחר.
לשם כך נפגשנו עם ראובן טיליס, איש פרסום ותקשורת שהעניק לנו מספר עצות חינם אין כסף.
נסו את התרגיל הבא: הסבירו על מה אתם נאבקים במשפט אחד. קשה, נכון? אך זו המיומנות שאנו צריכים לרכוש עכשיו.
תשובה אפשרית היא: אנו נאבקים על תנאים לחינוך- כי ככה אי אפשר לחנך / תנאים להוראה כי ככה אי אפשר ללמד.
עכשיו, אחרי שתפסתם את תשומת הלב- אפשר לפרט:
1. אי אפשר לחנך כי הכיתות צפופות וצפיפות = אלימות.
2. אי אפשר לחנך כי אין מספיק שעות בכדי ללמד את החומר הבסיסי לבגרות…
3. אי אפשר לחנך כי המשכורת שלנו גורמת לנו לעבוד בכמה מקומות עבודה ופוגעת ביכולת להשקיע ולטפח במקום אחד.
——–
כך שתנאי העסקה הן נושא חשוב כאן, לא פחות מזה של השכר.
שלל ברכות,
טל.
פינגבאק: שבוע ראשון לבלוג מורים - כמה מילים : בלוג מורים