ביום ו' האחרון נערכו בחירות למועצת תלמידים בבית-הספר בו לומדת בתי. כבר מתחילת השבוע הורגשה תכונה באויר. על קירות בית-הספר מודעות בחירות של המועמדים השונים, ובהפסקות נסיונות שכנוע קדחתניים. ביום הבחירות עצמו התרגשות של ממש. בשער בית-הספר נצבו המועמדות והמועמדים, חילקו חומרי תעמולה, בלונים, סוכריות. מועמדים/ות לא חסרו – כל אחד/ת רוצה להיות יו"ר מועצת תלמידים.
(תמונה: http://tourguides.co.il)
בהתחלה חשבתי לעצמי – חגיגה של דמוקרטיא, חינוך במיטבו. אלא שככל שהשבוע התקדם, החלו לעלות בי ספקות. תחילה, למקרא סיסמאות התעמולה שפיזרו המועמדות/ים השונות/ים: X תגשים את כל חלומותיכם, Y יעשׂה בשבילכם כל מה שתבקשו, קבלו עצה – בחרו Z למועצה. האם מי שהִוא מהמועמדות/ים מתכוונ/ת לעמוד מאחרי ההבטחות וההצהרות הללו? האם הֻיא מבינ/ה כלל את משמעות ההבטחה? מה הסיבה לבחירה להתתמודד על משׂרת יו"ר מועצת תלמידים? מה, בעצם, תפקידיה ויכולותיה של מועצה כזו בבית-ספר יסודי? ככל שהפכתי בשאלות הללו, התחוור לי יותר ויותר שלא שיעור בדמוקרטיא יש לנו כאן, אלא תחילת שטיפת המוח של משטר הנציגים. כבר בגיל הרך מחנכת המערכת את נבחרי העתיד לפזר הבטחות ללא כיסוי, ואת הבוחרים להצביע בעיניים עצומות.
ההירהורים הללו החזירו אותי לשנה האחרונה שלי בתיכון (עירוני ד', ת"א). בתחילת השנה נערך, כמו כל שנה, הטקס הקבוע של בחירות למועצת התלמידים. כמו בכל שנה היו הבחירות הללו לא יותר מאשר מפגן כוח חברתי – הזדמנות לקבוע מי מקובל יותר, מי מסוגל לגייס יותר קולות. אף אחד לא חשב לרגע שנועד למועצת התלמידים איזה תפקיד מעשׂי שהוא. אבל פתאום חל שינוי מפתיע. המנהל החדש שהגיע לבית-הספר, ד"ר זאב דגני, הגניב שמועה לאזנינו שדעתו אינה נוחה ממוסד התלבושת האחידה. דעתנו שלנו לא היתה נוחה מהתלבושת זה זמן רב. השמועה גרסה גם שכל שדרוש כדי להעיף את התלבושת לכל הרוחות הוא החלטה של מועצת תלמידים.
(תמונה: ויקיפדיא, Power to the People)
ואז הגיע רגע קט של בין השמשות. חברי מועצת תלמידים הנבחרים נבוכו – הם הרי נבחרו כדי להוכיח את מקובלותם בחברה, לא כדי למלא משׂימה כלשהי. הרעיון שיוטל עליהם/ן תפקיד של ממש היה לא ברור, מרתיע, אפילו מפחיד. המערכה פרצה פתאום, והם פשוט לא הופיעו. לריק שנוצר נשאבה קבוצה שונה לגמרי של תלמידות ותלמידים – כאלה שהיה אכפת להן/ם ממה שקורה בבית-הספר. אף אחד לא נבחר למועצה – בישיבה הקובעת נכח/ה רק מי שטרח/ה להופיע. גם אני. בתום ישיבה סוערת היתה התלבושת כלא היתה. למיטב ידיעתי, זה המצב בביה"ס גם היום.
מאז עברו כמעט 20 שנה. בינתיים הספקתי לשנות את דעתי על תלבושת אחידה (חכמה גדולה, עתה כשאני בצד ההורים). אבל הלקח שלמדתי אז תקף גם היום. יש טעם בבחירות רק כאשר מספר האנשים המעוניין בתפקיד גדול ממספר המקומות הפנויים. בחירות המתנהלות בתור ערך בפני עצמן, רק "כי צריך", לא רק שאינן מועילות, הן מסבות נזק בכך שהן מפנות את תשׂומת הלב מהמעשׂה הדמוקרטי האמיתי – השתתפות בפעילות פוליטית – לטקס המלווה את הפעילות הזו.
למען הסר ספק, אינני כופר בצורך במועצות תלמידים. הנהלה חכמה יכולה להפיק הרבה משיתוף הפעולה עם נציגי הנוער. הנציגים עצמם (וגם הציבור אותו הם מייצגים) יכולים גם הם להפיק הרבה מהאחריות הנובעת מתפקיד ייצוגי רשמי. אבל המעשׂה הדמוקרטי והחינוכי הראוי הוא לפתוח את השירות למתנדבות ולמתנדבים, ללא בחירות. כך יגיעו לכהן כנציגים אותם אנשים שיש להם עניין לשרת את הציבור – לא אלה המתמודדים כדי לפאר את שמם ולפמפם את גאוותם. ביום בו יהיו יותר מועמדים ממשׂרות, נוכל להכריז על נצחון קטן. או אז יהיה טעם לנהל מערכת בחירות.
תהליך דומה מאוד למה שאתה רוצה קרה בבית הספר אשל הנשיא.
נפתחה קבוצת מנהיגות חברתית תרבותית שהייתה פתוחה להרבה מאוד מתנדבים(אבל בכל זאת נגמרו המקומות בסופו של דבר) ע"י יורם גלילי ודוד נחל.
אתה יכול לצפות בסיכומי הפעילות שלה דרך הקומונה בתפוז:
http://www.tapuz.co.il/communa/usercommuna.asp?CommunaId=24235
אולי אני ארחיב על זה יותר מאוחר.
למדתי בעירוני ד', סיימתי בשנת 1990. עולם קטן. איפה דגני היום? הוא מדהים
מחזור אחד מתחתי. אכן עולם קטן.
את זאב פגשתי לא מזמן בכנס מעורבות חברתית שנערך כאן, בחיפה. עד לפני זמן לא רב הוא עסק בהקמת תכנית חינוכית במכללת תל-חי. היום הוא מעורב בהקמת ארגון דו-קיום כלשהו (הפרטים נשכחו ממני). כל זה, כמובן, בחצי השנה שהוא מבלה בארץ. בחצי השני הוא מרצה באיטליא (בבולוניא? הזכרון שלי כבר לא מה שהיה פעם). השנה האחרונה שלי ב-ד' היתה הראשונה שלו, אבל גם אני זוכר אותו מאד לטובה.
עוז –
תודה על הקישור. דפדפתי קלות, אבל אין לי זמן להתעמק במה שקורה שם.
בעקרון, שתי מסקנות:
(א) ככל שתרבינה תופעות כאלה – כן יטב.
(ב) המערכת של תפוז היא הטובה ביותר המוכרת לי לניהול דיונים. מי יתן והמחשבולוגים יעמידו לרשות המהפכה כלי כזה בקוד פתוח.
מסכים עם הבסיס ההתנדבותי.
יחד עם זאת, בעולם האמיתי יהיו שיתנדבו על בסיס אדיאולוגי, אך יהיו שיתנדבו על בסיס אינטסנטי. בבית ספר בו הייתי, היו האינטרסנטיים, הכוח המתנדב, והם אלו שבעצם קבעו עבור כולם. מיותר לציין כי הם הניעו את כל משאבי בית הספר לכיוון הרצוי להם. בדמוקרטיה ישירה אנו צריכים למצוא פתרון לבעיה זאת. כיצד למנוע מאינטרסנטיים להשתלט על המשאבים של ציבור אדיש.
טל –
אתה צודק, מדובר באחד האתגרים הגדולים של השיטה. חשוב להדגיש שני דברים:
(א) זה אתגר לא רק עבור הדמוקרטיה הישירה. גם במצב בקיים (שיטת נציגים), שלא לדבר על מלוכה, אוליגרכיא, פאודליזם וכיו"ב, קבוצה קטנה שולטת ביד רמה על משאבי הציבור כולו. לזכות הדמוקרטיה הישירה אפשר לאמר לפחות שהשיטה מכירה בכך שיש כאן עניין לענות בו, ושהיא פתוחה לכל מי שרוצה לבוא ולהשפיע (להבדיל מהשיטות האחרות, העושׂות כמיטב יכולתן כדי לצמצם את הגישה למשאבים).
(ב) התשובה היא בחינוך, ובדוגמא אישית. אפשר לחנך לאזרחות פעילה.
נכון שחלק משמעותי מהאדישת נובע מהטבע האנושי. נוח הרבה יותר לשבת על הכורסא, לראות כדורגל ולפצח גרעינים, מאשר לטרוח להגיע לאסיפות ולקיים דיונים (אפילו אם הם מתנהלים ברשת). בכלל, המאמץ ללמוד נושׂא ולגבש דעה נמצא מעבר לרצונו (אך לא ליכולתו!) של חלק גדול מהציבור.
אבל יש רבים אחרים שאינם מעורבים משום שהם מאמינים שאין להם הכלים לשנות, ושמאמץ מוגבל שלהם (כלומר – הימנעות מהקדשת כל החיים לפוליטיקא) הוא חסר כל ערך. בדמוקרטיה ישירה יהיה קל יותר לראות את ההשפעה של פעולת היחיד – וכך יהיה תמריץ גדול יותר ליחיד לפעול.
בדגם כמו המפלגה הישירה שאני מקדם יוכל אדם אחד, אם יקדיש מספיק זמן, להשפיע באופן מוחשי על כיווני הדיון באתר המפלגה. הדיון הוא זה שיכתיב בסופו של דבר את פעילות הח"כים. באיזו מפלגה אפשר לאמר שקיים מצב כזה בשיטה הנוכחית?
דיברתי לא מזמן עם סטודנטית אמריקאית שהתעניינה במצב הפוליטיקה בארץ בהשוואה לזה שבארה"ב. הסברתי לה שבישראל מצביעים למפלגה ולא לנציג עצמו(למרות שהיה ניסיון כזה בעבר), ועם זאת רב האנשים באמת נותנים את קולם למפלגה מסויימת בגלל הדמות שהמפלגה מעמידה בראשה ולא בגלל הערכים אותם המפלגה מייצגת. רב האנשים, גם בישראל וגם בארה"ב לצערינו, אינם רוצים להתעמק בכל האספקטים עליהם המפלגה מדברת, ונוח להם מאוד להשען על נציג מסויים הנראה להם כריזמטי… זאת בגלל שרב האוכלוסיה עסוקה מדי בבעיות קיומיות, וצודק טל ירון המזכיר בכתביו את הפירמידה של מסלאו.
טבע האדם שהוכיח את עצמו לאורך ההיסטוריה הוא הצורך להתלות במנהיג אחד אליו אפשר לזרוק את כל ההאשמות כאשר הדברים מפסיקים לפעול כשורה. בכך שלטון הנציגים הוא רק צורה טיפה יותר מודרנית של שלטון מלוכני…אבל את זה אנחנו כבר יודעים.
הבעיה היא שהאנשים שבאמת אכפת להם ויבואו להשפיע בדמוקרטיה ישירה הם בד"כ המשכילים, בעלי האמצעים. ובכך אנו שוב חוזרים לשלטון של אליטה.
מעולם לא עזבנו את שלטון האליטה. השאלה היא ממי היא תהיה מורכבת.
בדמוקרטיה ישירה האליטה תהיה מורכבת מאלה שאכפת להם מאד. כן, מחשב וחיבור לאינטרנט מהיר יהיו תנאי כניסה כמעט בכל המקרים, אבל בכל מקרה התנאי הזה הופך למובן מאליו עבור יותר ויותר אנשים, ככל שנוקפים הימים.
את צודקת בכך שלעולם לא נוכל לערב את *כל* האנשים בשלטון. אבל נוכל לפתוח את *האפשרות* להשתתף בפני כמה שיותר. זה יהיה דבר גדול!
דורה שלום –
אני מבקש לשמור על דיון תרבותי. אחת מתגובותייך היתה גסת רוח ללא צורך (וכלפי מי?); השניה לא היתה קשורה לכלום. אם יש לך משהו לאמר לעניין, אמרי אותו.