שביתת המלצריות הראשונה בישׂראל הסתיימה בהצלחה מסחררת!

כך מכריזה הכותרת האחרונה בבלוג המאבק, ואני מסכים בכל לבי. אמנם, לא כל פרטי ההסכם פורסמו, וממילא אינני בקיא בפרטי הפרטים, אבל ברור שהשובתות זכו לפחות בחלק מהתביעות שהציבו. חלק הארי של הטיפים – 88% – ישאר בידיהן; שׂכר על שעות נוספות, שבתות וחגים ישולם על ידי המעביד ולא מתוך קופת הטיפים; בלאי טבעי במקום העבודה לא ינוקה משׂכר העובדים.

 תמונה: www.fototime.com

 אבל זוהי רק ההתחלה. אחד מרגעי השׂיא במאבק היה כאשר נציגי הנהלת עלית-שטראוס הגישו תביעות דיבה אישיות כנגד שלוש ממנהיגות המאבק, על סך חצי מליון ש"ח לראש. המטרה מובנת מאליה: אף אחת מהשלוש אינה יכולה להרשות לעצמה לשלם פיצויים בסכום כזה. ספק גם אם הן יכולות להרשות לעצמן לשלם שׂכר טרחת עורך-דין. התביעות הוגשו לא בגלל שהיה חשש אמיתי להוצאת דיבה, אלא כדי להפחיד את הנהגת השביתה ולשבור אותה. והנה, במקום להפחיד ולשבור, הושׂגה תוצאה הפוכה: השובתות לא מצמצו, ודעת הקהל התומכת הלכה והתחזקה. לכולם היה ברור מי כאן עומדת על זכויותיה הטבעיות, ומי מאיימת איומי סרק. כמו בעקבות איומי ור"ה בזמן שביתת הסטודנטים (להכשיל את כל מי שלא יחזור לספסל הלימודים לאלתר), הוכח שהתנהגות בריונית אולי מפחידה, אבל גם עוזרת ללכד את השורות ולחשל את ההתנגדות.

  תמונה: וויקיפדיא – phalanx

ויש עוד. אחד מסעיפי ההסכם קובע ש" תונהג שליטה משותפת בקופת הטיפים ולא תהיה להנהלה גישה פיסית לקופת הטיפים בלא נוכחות של נציג מן המלצריות". סעיף זה חשוב ביותר, שכן הוא מגדיר מחדש את מערכת היחסים במקום העבודה. קופת הטיפים – שסביבה התנהל המאבק כולו – אינה עוד נחלת ההנהלה בלבד; היא שייכת באותה מידה לעובדות. קופה זו, ובה כמה מאות שקלים לכל היותר, היא סמל למקום העבודה כולו. והוא אכן שייך לא רק לבעליו, אלא גם לעובדים בו.

הישׂג מרשים עוד יותר הוא הכרת ההנהלה בעצם קיומו של הועד. בעת בה הימין הקיצוני מושל בכיפה, ו"הפרט ומשול" הוא צו השעה, התאגדות מוצלחת של עובדים במקום עבודתם, והצלחה בשביתה לצורך זה, הם כשלעצמם נצחון כביר. על אחת כמה וכמה, כשמאבק זה הצליח לרתום לטובתו תמיכה ציבורית לא מבוטלת. לכאורה, מדובר באירוע מקומי; אבל בשטח הוא הפך לארוע כלל-ארצי. על התהודה בכלי התקשורת השונים אפשר ללמוד מסעיף "המאבק בתקשורת" בבלוג המאבק עצמו (מצד ימין). ההודעה על סיום השביתה כיכבה זמן מה ככותרת ראשית ב-ynet. בימים כקלקלתם שמורה הכותרת הראשית לאיום האיראני, לגיזום ערלתו של בן-הרוצח, או לחיי המין של הנשׂיא.

פן מעניין נוסף של הפרשיה הוא הסיבה לנכונות עלית-שטראוס להגיע להסכם. ניצנים של עבודה מאורגנת הם הסיוט הגדול ביותר של ההון הגדול. מעבידים מעדיפים בדרך כלל את עובדיהם כנועים, מפוחדים, מופרטים. מקדונלד'ס סגרה פעם סניף בטורונטו, רק משום שעובדיו הצליחו להתאגד (הסניף נפתח מחדש במורד הרחוב, עם עובדים חדשים). מדוע אפוא נכנעה שטראוס-עלית? אם מותר להסתכן ולנחש – נראה שהפתרון לשאלה נעוץ בשם הרע שהפרשה החלה להוציא לחברה כולה. הקישור בין בית-הקפה המסוים בככר אנטין לבין חברת הענק הודגש שוב ושוב, ומישהו בהנהלת החברה החליט למזער נזקים. לעתים קרובות אנו שומעים דיונים בשאלה: האם יש סיכוי לקיים חרם צרכנים בישׂראל? עושׂה רושם שהנהלת עלית-שטראוס מאמינה שכן.

ולסיום, הנצחון המרשים ביותר במאבק המלצריות – עצם קיומו. כולנו מכירים/ות היטב את מקצוע המלצרות, מי כעובד/ת ומי כלקוח/ה. העבודה קשה, והשׂכר לרוב לא גבוה. דרישות הקבלה הבסיסיות והעבודה במשמרות, בשעות בהן אין לימודים, הופכות את המלצרות למקצוע מועדף בקרב סטודנטיות/ים. מעטות/ים בלבד רואות/ים במלצרות קריירה. לפיכך, הדבר הקל ביותר לנוכח ניצול בוטה של המעסיק הוא לנשוך את השׂפה ולסחוב עוד כמה חודשים, או פשוט להתפטר ולהמשיך הלאה. אבל הבנות האמיצות מככר אנטין בחרו באפשרות השניה, הקשה – להשאר ולהאבק. כאן כבר לא משנים התנאים בהן זכו או לא זכו, או ההתנצלות בפני הנהלת החברה, שהן מחוייבות לפרסם. עצם העובדה שאזרחיות צעירות בחרו לעמוד על שלהן אל מול יריב כבד ועשיר מהן בהרבה, היא היא ההישׂג המרשים ביותר במאבק כולו.

תמונה: http://rebellyon.info