בשלהי השבוע שעבר צדה את עיני התבטאות מעניינת של ראש עיריית אום-אל-פחם, השייח' עבד-א(ל)-רחמן. בתגובה לדיבורים על אפשרות של "חילופי אוכלוסין" במסגרת הסכם קבע בין ישׂראל לרשות הפלשׂתינית שלח ראש העיר מכתב לראש-הממשלה אולמרט ולראיס אבו-מאזן, בו נאמר: "המטרה של המהלך הזה היא להדגיש לכל הצדדים שלא ייתכן שנסכים ל'נכבה' נוספת לעמנו… אנחנו מסרבים להיות סחורה המוצעת למכירה או לקנייה וכל שינוי במצבנו הוא בגדר 'נכבה' והוא מנוגד לכל האמנות והחוקים". (הציטוט מאתר NRG).

אפשר בהחלט להבין את מחאתו של ראש העיר כנגד ההתייחסות אליו ואל בני עירו כאל "סחורה", שניתן להעביר מצד לצד במו"מ. אף אחד אינו אוהב להקלע בין גלגלי ההסטוריא (שאלו את מפוני ימית וגוש-קטיף). אבל המילים אותן בחר השייח' עבד-א(ל)-רחמן להביע את מחאתו אומרות "דרשני". מושׂג הנכבה (אסון, שואה, פרענות, לפי מילון איילון/שנער) מתייחס לרוב לעקירת ערבים ארץ-ישׂראלים מביתם במהלך או בעקבות מלחמת השחרור; לעתים הוא מתייחס לעצם הקמת מדינת ישׂראל. לפיכך מפתיעה הבחירה במילה "נכבה" דוקא, שכן ההצעות לחילופי אוכלוסין לא יעקרו ולו תושב אום-אל-פחם אחד מביתו. גם מבחינה מדינית אמור צעד כזה לזרז את הקמתה של מדינה פלשׂתינית, ובכך לתקן את העוול ההסטורי שנגרם עם כבוש איזורי יש"ע על-ידי מלכי ירדן ומצרים.

 (תמונה: וויקיפדיא).

התבטאות מעניינת נוספת באותו עניין מגיעה מח"כ ג'מאל זחאלקה, בנושׂא שירות לאומי של האזרחים הערבים: "מי שיבחר להתנדב לשירות הלאומי יחשב בעינינו כמצורע, והחברה הערבית תקיא אותו מתוכה." (הפעם ynet). הדברים נאמרו בכנס שנערך בשבת בחיפה, במחאה נגד יוזמת הממשלה לפתוח את שורות השירות הלאומי לאזרחים ערבים. מסתבר שהשנה הגיע מספר המתנדבים הערבים לשירות לאומי ל-560. אליבא דמנכ"ל ועדת המעקב העליונה לערביי ישׂראל, מר עבד ענבתאוי, "אלמלא היינו מקיימים את מסע ההסברה הזה היינו עדים למספר הגבוה פי כמה וכמה – אולי אפילו לאלפים שהיו בוחרים להתנדב לשירות אזרחי" (שם).

אותי ההתבטאויות הללו דוקא מעודדות. אם מעבר מריבונות ישׂראלית לריבונות פלשׂתינית נתפס בעיני ראש עיריית אום-אל-פחם כאסון שווה ערך לחרבן ולגלות שהניבה מלחמת השחרור, יש לראות בכך הצלחה מהדהדת של מדינת ישׂראל. אי אפשר להכחיש שמדינת ישׂראל לא השׂכילה לנהוג באזרחיה הערבים לפי אמות המידה שנקבעו במגילת העצמאות, גם לא לפי חוקי גרים שבתורה. ועם זאת, על אף כל הבעיות ביחס המדינה לאזרחיה הערבים, היא עדיין נתפסת כטובה לאין שיעור מהשתייכות למדינה פלשׂתינית. ואם עסקני המגזר הערבי נזעקים כל כך מתופעת השירות הלאומי, כנראה שיש להם ממה לפחד – רצון כן ואמיתי של צעירי/ות המגזר להפיל את חומת ההפרדה ולהפוך לחלק מהחברה הישׂראלית. (אגב, כדאי לעבור על תגובות הקוראים לדבריו של ח"כ זחאלקה; יש שם מספר לא מבוטל של ערביות וערבים המוחים בתוקף נגד דבריו). כאמור, סימנים מעודדים.

ובאשר לשני האישים, התבטאותו של השייח' עבד-א(ל)-רחמן מעורר אצלי רגשות חיוביים. לטעמי, הוא נותן בדבריו הוכחה נצחת לנצחונה של הציונות. לח"כ זחאלקה, לעומת זאת, הייתי רוצה להציב שאלה: אם גיוס לשירות לאומי שקול למחלת הצרעת, מה נאמר על פלשׂתיני גאה המעז לשרת ברשות המחוקקת של הישות הציונית? נראה לי שיהיה הגון מצד ח"כ זחאלקה להתפטר מן הכנסת לאלתר. או לפחות להפסיק לקבל ממנה משׂכורת.