החסרון הגדול של שביתת המרצים

אתמול בצהרי היום התכנסנו, אנשי הסגל הבכיר של אוניברסיטת חיפה, לאסיפת הסברה בעניין השביתה. המסביר היה פרופ' אשר כהן, לשעבר ראש הועד המתאם של הסגל הבכיר באוניברסיטאות השונות, וכעת אחד ממנהלי המו"מ עם האוצר. ההסבר השתמש במונחים כמו: שחיקת שׂכר, זחילת שׂכר, הצמדה, פנסיא, הצטופפות דרגות ועוד כהנה וכהנה. לא זכור לי שהמילה "חינוך" נשמעה, ודאי שלא בהקשר המהותי שלה.

אינני כופר בכך ששׂכר המרצים נשחק באופן משמעותי ב-10 השנים האחרונות. ודאי שאינני כופר בזכות של מגזר זה או אחר לשבות למען שיפור תנאי העסקתו. במקרה שלנו הטענה צודקת כפליים, כיון שכרגע אין הסכם שׂכר תקף כלל. ובכל זאת היתה זו ישיבה מתסכלת למדי. מתסכלת, משום שנראה לי שבעצם הדרישות אנו מחטיאים את המטרה. הרחבתי בנושׂא זה באתר עבודה שחורה, ולפיכך רק אחזור על עיקר הדברים: גם אם ננצח בשביתה, נכופף את ידי האוצר, ונכפה עליו לחתום על הסכם שׂכר העונה על כל דרישותינו – עדיין יצא שׂכרנו בהפסדנו. הסיבה לכך היא, שבמקום לנצל את הרוח הציבורית האוהדת (בינתיים, גם זה ישתנה תוך זמן קצר) כדי להתגייס למאבק כולל למען החינוך בארץ, אנו בוחרים להלחם רק את מלחמתו של המגזר הצר שלנו. האוצר מחלק את הקלפים מחבילת "הפרט ומשול", ואנחנו מרכינים ראש ומשׂחקים בקלפים שקיבלנו.

 

ומי מבטיח שבכלל ננצח במאבק? אמנם, השביתה הגדולה של 1994 הסתיימה בנצחון כביר. אך זו של 2001 הסתיימה בכשלון צורב לא פחות. ומאז, כפי שאנו רואים בכל תחום אפשרי, זלגה הפוליטיקא הישׂראלית ימינה, והאוצר הולך ומשׂתרר על הארץ. 

זאת ועוד, מחיר השביתה כבד מאד גם כל עוד היא נמשכת. משמעות אחת של השביתה היא הפסקה מיידית של המשׂכורות. עבור כותב שורות אלה, אבדן של משׂכורת, ולו אחת, הוא מכה אנושה. נכון, האיגוד המקצועי מציע הלוואות "הסתדרות" למהלך השביתה. אבל גם הלוואות צריך להחזיר; איש אינו מבטיח שמשׂכורות אבודות תוחזרנה אף הן. יוצא מכך שהשביתה היא סוג של הימור, וכמו בכל הימור, כדאי לשקול היטב מה אנחנו עשׂויים להרוויח, ומה עלולים להפסיד.

לפיכך, הייתי מעדיף שביתה גדולה, שתקיף את כל מערכת החינוך – מגני הילדים ועד האוניברסיטאות – ושתחרוט על דגלה דרישה לבדק בית כללי של מערכת החינוך בישׂראל, ולא רק תיקון מקומי של שחיקת שׂכר. גם אם שׂכרנו אנו יעלה ב-35% (זו הדרישה כרגע), וגם אם יקבע בתוך מבנה השׂכר מנגנון מונע-שחיקה-לעתיד, לא יהיה בכך כדי לשנות את הבעיות הבסיסיות עמן אנו מתמודדים יום יום, ובראשן העובדה שתאר ראשון של היום זהה ברמתו לתעודת בגרות שלפני שנות דור, וחלק מבוגרי התיכון דהיום מתקשים להבין מה שהם קוראים, לכתוב מה שהם מתכוונים, או לשאול שאלה פשוטה. האשמה, כמובן, אינה בתלמידות ובתלמידים, אלא בהזנחה הפושעת של מערכת החינוך בכלל (עוד מעט ישמשו פירות הזנחה זו כתעמולה להפרטת מערכת החינוך כולה – חכו וראו). 

העלאת שׂכר המרצים לא תפתור אפילו קצה קצהּ של בעיא זו, אלא אם תלֻווה בעליה מקבילה בשׂכר המורים והגננות, ובצמצום מספר התלמידות והתלמידים בכתות. על כך יש להאבק – יחד!  אם כבר לצאת למלחמה – שתהיה סיבה ראויה. אם כבר לחטוף תבוסה – לפחות תהיה מהוללת.

 

2 תגובות על הפוסט “החסרון הגדול של שביתת המרצים

  1. לד"ר אמיתי
    דבריך כל כך נכונים. הרי האוצר בסופו של דבר מצליח בדרכו לכופף את הכוחות הנלחמים בו, להפריד בינהם כל שכל קבוצה כיום אינה מאמינה בכוח האחדות כדי לשנות משהו.
    עם זאת זה התפקיד שלך וחבריך המרצים, לכם יש כוח אדיר להאיר בפני החברה על מהלך זה ודומיו של האוצר ושל הממשלה. יש לכם את כוחה של האקדמיה ושל מעמדכם בחברה. הלוואי ואתה וחבריך הייתם צועקים בכל במה העומדת לרשותכם על הפגיעה של הממשלה לא רק בכם אלא בכל מערכת החינוך. את דרכה העיוורת של הממשלה ואוצר להפרטת שלל מערכות המדינה כולל אלו שאסור לגעת בהן.

  2. ארז –
    תודה על דבריך. כפי שאתה רואה, אני אכן צועק מעל הבמה שיש לי, וגם בכתה איני חוסך דברים (כשיש כיתה, כלומר).
    אבל כלל ציבור המרצים הוא ככלל הציבור – הרבה אדישים, הרבה חושבים שגם אם ירימו קול איש לא ישמע, לא מעט סבורים שמצב הדברים הוא דווקא טוב. שכדאי להפריט.

    אלו ימים לא קלים. לצערי, אלה שיבואו יהיו כנראה קלים עוד פחות.

סגור לתגובות.