בטור הקודם הצגתי בקצרה את את פרוייקט "איפה הכסף?" של לחץ חברתי (פרק 4 עלה לאויר!). ללא ספק, מדובר בשאלה חשובה ביותר לפוליטיקא הישׂראלית. כבר מזמן ברור לכל שתחומים רבים בחיים הציבוריים – בריאות, חינוך, תשתיות, איכות הסביבה, ולאחרונה התברר שגם ציוד צבאי – סובלים ממחסור חמור בתקציב. התשובה לכל תלונה בנדון היא אוטומטית – אין כסף. מדוע אין כסף? כאן יש מגוון אפשרויות במי להטיל את האשמה – המתנחלים אוכלים תקציבי ציבור, הקיבוצניקים לא מחזירים חובות, הנשים הערביות לא יוצאות לעבודה, וגם הגברים החרדים לא. אמור לי מי המגזר המואשם על ידיך, ואומר לך מי אתה. 

באו אנשי "לחץ חברתי", והחלו להראות שבעצם יש כסף. בכל שנה "נעלמים" כמה מיליארדי שקלים מחישובי התקציב, ונשארים כעודף באוצר המדינה. האם הם משמשים לצמצום החוב החיצוני? זולגים לכיסיהם של קבלנים שזכו במכרזים מפוקפקים? יושבים בערמות מסודרות של שטרות ומטבעות במרתפי האוצר? עד שנשׂיג שקיפות מלאה של אוצר המדינה לא נדע. אבל הבעיא היא לא רק אותם מיליארדים "נעלמים". בעיא חריפה לא פחות היא שפקידי האוצר משקרים לנו ללא בושה, ושרוב הציבור קונה את השקרים הללו ומקבל אותם ללא שום ביקורת.

כדוגמא, אביא כאן פרק מתוך המאבק המתמשך על ההשׂכלה הגבוהה. אחת הדרישות שמעלים "מתקני עולם" מטעם הימין הקיצוני היא הכנסת שׂכר תחרותי (דיפרנציאלי) למוסדות להשׂכלה גבוהה. הטענה היא, שמערכת ההשׂכלה הגבוהה בישׂראל זקוקה לתיקון יסודי בשל מצבה הכושל, ושאחד מצעדי הפלא שיתקנו אותה היא שבירה של תנאי השׂכר הקבועים, ומעבר לחוזים אישיים. ראו למשל את שורת המחץ של ד"ר עומר מואב בעדותו בפני ועדת הטכנולוגיא והמדע של הכנסת, (ביחוד בעמ' 17-19) לפני מעט יותר משנה. שׂכר תחרותי, כך מואב (וחבריו), יתן סיבה טובה לחוקים המוכשרים להשאר בארץ, ויפסיק את בריחת המוחות המאיימת על ההשׂכלה הגבוהה בישׂראל. לעומת זאת, אם נסרב לבלוע את תרופת הפלא, סופנו שכל הצעירים המוכשרים והמשׂכילים יעזבו את הארץ, ואנחנו נשאר כאן עם מתנחלים, חרדים וערבים – פחד אלהים.

מדוע, בעצם, עוברים אקדמאים לעבוד בחו"ל? מי שמכיר, אפילו מעט, את העולם האקדמי יודע, שרק מעטים עוזבים את הארץ למען משׂרות מכניסות במיוחד, במוסדות המובילים. אותם כוכבים, שחוזים אישיים עשׂויים (אולי) למשוך חזרה ארצה, עובדים בכל מקרה באוניברסיטאות המובילות בעולם, ויהיה קשה ביותר לפתות אותם לחזור. לעומתם, הרוב המכריע של האקדמאים הישׂראלים בחו"ל אינם חיים ועובדים בארץ, פשוט משום שאין להם היכן לעשׂות זאת. מספר האוניברסיטאות קטן, ומספר התקנים קטן והולך. הדוקטור הצעיר נשאר לעבוד בארצות הברית, כי כאן אין לו עבודה כלל. ואם תופרטנה האוניברסיטאות, ילך ויעשׂה המצב גרוע יותר. מי שמאמין ששבירת הסכם ההעסקה הקיבוצי תביא דוקא להגדלת מספר התקנים, או להטבה רחבית של תנאי השׂכר ותנאי העבודה, הרי הוא התמים שבאדם. (לפרטים נוספים על מצב ההשׂכלה הגבוהה בישׂראל ועל מסכת השקרים של תועמלני הימין הקיצוני מומלץ לעיין בנייר העמדה המפורט של פרופ' אילן גור-זאב; עמ' 40 ואילך מוקדשים לבריחת המוחות).

אבל שׂכר תחרותי הוא הרבה יותר מאשר תגמול של המוכשרים. שׂכר תחרותי פירושו מעבר מחוזה אחיד מול כל המועסקים במוסד, לשורה של חוזים אישיים, עם כל חבר/ת סגל בנפרד. במילים אחרות: ריסוק של העבודה המאורגנת, הפרד ומשול. זוהי התכנית האמיתית של מי שרוצה "לייעל" את האוניברסיטאות, ו"לתגמל" חוקרים מצטיינים. המרצים הם אחד הציבורים האחרונים בארץ שעדיין נהנה מארגון עובדים חזק ויעיל, שעדיין יכול לנהל שביתה כהלכתה. הם גם קרובים באופן מסוכן לסטודנטים, עוד ציבור נפיץ שהראה לאחרונה שביכולתו ליצור רעש ולערער במשהו על הסדר הקיים. כעת נמצא גם המעוז הזה תחת התקפה יסודית. וכרגיל, התוקפים מסווים את מעשׂיהם בדאגה מעושׂה למדינה. הם משוכנעים לגמרי שאנחנו עיוורים, טיפשים, אדישים. חובת ההוכחה עלינו.

ולסיום, כדי לא לצאת שלילי לגמרי, להלן מספר הצעות, כיצד להלחם בכל זאת בתופעת בריחת המוחות:

(א) להחזיר למוסדות להשׂכלה גבוהה את כל הכסף שהאוצר החרים מהן ללא סיבה בשנים האחרונות (קראו את הסקירה ההסטורית בנייר העמדה של פרופ' גור-זאב ותבינו למה), ולהוסיף תקציבים נוספים. הכסף הזה יופנה, בין השאר, ליצירת תקנים (מקומות עבודה) חדשים עבור כל אותם צעירים משׂכילים, שאנחנו ממש לא רוצים שיברחו מן הארץ.

(ב) להקצות משאבים ניכרים ליצירת קרנות לחלוקת מלגות לתלמידות/ים לתארים מתקדמים. המלגות הללו יתנו תחרות הוגנת (תחרות זה טוב, לא?) למלגות הנדיבות המחולקות באוניברסיטאות בארה"ב. דוקטורנטים שילמדו בארץ וימצאו עבודה בארץ לא יחשׂפו כלל לעולם הפיתויים של האקדמיא בחו"ל.

(ג) להעלות באופן גורף את שׂכר המורים בארץ (ותק של 10 שנים ותאר שני – 8,000 ש"ח נטו!). כך יוכלו צעירות וצעירים משׂכילים, שלא מצאו את מקומם באקדמיא, להתפרנס בכבוד תוך שימוש במוחותיהם היקרים כאן בארץ.