באחד מימות השבוע ליוויתי את בִּתי לבית-הספר, ונשארתי לצפות במפגש הבוקר (מה שהיה קרוי בימי "מסדר"). בדקות הראשונות היה נדמה ששום דבר לא השתנה. תלמידים עדיין הציקו לתלמידים אחרים, אלה התלוננו אצל המנהלת, וזו הזהירה את כלל הציבור להמנע מאלימות ולנהוג חברות טובה זה בזה. בסרט הזה כבר הייתי. אבל אז קיבל הארוע תפנית, שלקחה אותו למחוזות חדשים. המנהלת הזמינה שני תלמידים לעמוד לידה מול הקהילה כולה, וסיפרה את הסיפור הבא: שני תלמידים מצאו אמש ארנק בקן הצופים, ובו כסף רב. במקום לקחת אותו לעצמם, הם הביאו אותו לביה"ס ומסרו את הארנק לידיה. יחד הם הזמינו את בעל הארנק, והחזירו אותו בחגיגיות, לקול מחיאות הכפיים של כל הקהל. התרגשתי.
אבל זו היתה רק ההתחלה. כעת עברה המנהלת למה שהתברר כטקס יומי, שליווה את מפגשי הבוקר (כך טוענת בתי) במשך כל ימי התשובה. טקס סליחות. אחד אחד זרמו תלמידות ותלמידים לבמה, הזמינו חברות וחברים, סיפרו במה חטאו (קיללנו, הרבצנו, דחפנו, שקרנו, לא שתפנו במשׂחק), ובקשו סליחה. אחרי כל בקשת סליחה, לחיצת יד, ואפילו חיבוק. ילד אחד, עם מבט פליאה גדול שרק ילדים מסוגלים להפיק, אמר "אבל בינתיים בכלל שכחתי מכל זה."
טקס הסליחות הזה היה כל כך נכון, בעיני, שקשה לדעת מאיפה להתחיל. אולי, קודם כל, מהעובדה שהוא היה פומבי. כולנו יודעים כמה קשה לבקש סליחה – להודות בכך שעשׂית משהו לא בסדר, להביא את עצמך להודות בזה בפני אחרים, ועוד להמתין במתח לתגובת הצד השני. קל וחומר, כשאתה עומד ומתוודה מול כל בית הספר. אם חוץ מקריאה, כתיבה וחשבון אלמנטרי יצאו מבית-הספר גם תלמידים שיודעים מה פירוש לקיחת אחריות על מעשׂים באופן פומבי – דיינו.
אבל היה בכך עוד הרבה יותר. כמו טקס החזרת הארנק שקדם לו, גם טקס הסליחות היה מלווה במחיאות כפיים. הילד הראשון שירד לבמה עשׂה כן בהיסוסים ובברכיים רועדות. עד סוף המפגש כבר היו עשׂרות מתנדבות ומתנדבים, שנותרו מאוכזבים. (המנהלת ביקשה מהמורות להמשיך את העניין בכתות, אם יהיה ביקוש). נכון, אפשר להיות ציניים, ולאמר שבסך הכל הילדים רצו דקה או שתיים באור הזרקורים, ואין כאן כל עניין של חרטה או סליחה. ויש בכך אפילו מידה מסויימת של אמת. אבל לא זה העניין. העניין הוא שלקיחת אחריות ובקשת סליחה הפכו למספר דקות מחוויה לא פשוטה בכלל למשהו מגניב בעליל! נראה לי שזה לקח שיכול להחזיק מעמד לאורך זמן. וגם מי שלא זכה להגיע לבמה הרויח. הרי כל ילדה וילד שהרימו יד חשבו לשם כך על איזה מעשׂה שעשׂו, שאולי לא היה ראוי לעשׂותו. עצם המחשבה, גם אם לא תגיע לכלל וידוי ובקשת סליחה, גם בה יש תועלת.
לסיום, כמה מלים על המפגש המחודש שלי עם מערכת החנוך. זה כמה שנים שאני מכיר אותה מלמעלה – אני מלמד את מי שמגיע לקצה העליון שלה. נסיון זה הביא אותי לא פעם להתבטאויות קשות בנוגע לתפקודהּ של המערכת כולה. חלק מההתבטאויות מתועדות כאן בבלוג; אחרות פגשתן/ם אולי ברחבי הרשת. מאז שעלתה בכורתי לכתה א' (והשנה בקושי החלה, טפו טפו טפו), יש לי בעיקר דברים טובים להגיד. אז נכון, אנחנו גרים בחלק הטוב של העיר, ולא כולם זוכים לאותם תנאים כמונו. נכון גם, שיש במערכת קלקולים יסודיים, גם אם עדיין איני יודע להניח עליהם את האצבע (מי שעקב אחרי דיוני מס' ילדים בכתה יודע על מה אני מדבר). אבל בינתיים, יוצא שדיברתי דופי בלא מעט עובדות/י הוראה שעושׂות/ים את מלאכתן/ם נאמנה, בתנאים לא פשוטים, ובתנאי שׂכר בלתי-סבירים בעליל. ועל כך אני מבקש סליחה.
בתור מי שמשתדל להכיר את מערכת החינוך דווקא בקצה הנמוך שלה, בן למשפחת עו"ה, יש כאן כמה נקודות שגרמו לי להנהן בהסכמה וכמה נקודות שגרמו לי לרטון. ככה אני.
מערכת החינוך קלוקלת, ושום יזמה מקומית של מנהלת יצירתית לא תשנה את זה. אמנם, היזמה הספציפית הזו מבורכת וראויה, ואשרי התלמידים שזכו לה. אבל אין להסיק מפעולה מקומית של מנהלת בית ספר בחלק טוב אחד של עיר אחת שזהו, המערכת תקינה.
העובדה שחצי הביקורת שלך הופנו עד היום אל עו"ה מעידה אולי על חוסר ענייניות בביקורת זו.
אסביר: עו"ה אינם אשמים. גם אם הם חבורה של לא יוצלחים, אנשים חסרי מעוף, חסון ויכולת, שמגיעים לתחום מחוסר ברירה ומבצעים עבודתם בחוסר חשק, הם עדיין לא אשמים. אשמה המערכת ששכרה אותם. אשמה המדינה שהביאה את החינוך לרמה כזו, שמורה הוא עדיפות האין-ברירה-אחרת, פועל הזבל של החברה הישראלית.
השיטה לשיפור מערכת החינוך היא אחת, ולא ניתן להתחמק ממנה – פשוט כי היא עבדה כמו קסם בכל מקום שבו היא נוסתה. ביפן השוו את משכורתן של הגננות למשכורתו של מרצה באוניברסיטה, אבל דרשו שלגננת יהיה תואר שני בחינוך לגיל הרך. התוצאה הייתה שינוי מ"למעלה", מהמקום בו אתה יושב: הביקוש על החוג הרלוונטי גבר, תנאי הקבלה עלו, והמובחרים שבמובחרים הפכו להיות גננים וגננות.
בבריטניה ובמספר מדינות בדרום אמריקה העלאת שכר המורים הביאה, כמעט בין לילה, לשיפור עצום בהישגי התלמידים. פשוט, כששכר המורים גבוה יותר – המורים טובים יותר.
מורה לגיאוגרפיה שעשה סמינר למורים עשוי לאהוב את המקצוע ולהבין בו. הוא גם עשוי שלא לאהוב את המקצוע, ובכל מקרה, ההבנה שלו בו מוגבלת. אבל במקומות בהם מערכת החינוך טובה משלנו, ג"ג מלמדים בעלי תואר שני ואף ד"ר לג"ג, שגם הצליחו להתקבל ללימודי תעודת הוראה. הם הטופ שבתחומם. התוצאה – מורה שיודע ללמד, אוהב ללמד ויודע מה הוא מלמד. אהבתו את המקצוע מדביקה את תלמידיו, ובכל מקרה הם אינם משתעממים.
כמובן שהעניין השני (וגם השני בחשיבותו, לפי כל המחקרים) הוא מספר התלמידים בכיתה (או לחלופין, מספר המורים בכיתה).
ומה שעצוב הוא שכל התכניות להבראה בשנים האחרונות מתעלמות דווקא משני גורמים אלה. זה לא מפתיע: הם הדברים שעולים כסף.
נמרוד –
(א) מסכים בהחלט ששום יוזמה מקומית לא תפתור את בעיות המערכת ככלל (גם לא טענתי שכך), ושאי אפשר ללמוד מפרט אחד על הכלל.
(ב) הביקורת שלי בעבר לא היתה מופנית לציבור המורות/ים ככלל. יש פרטים שהייתי מעיף לכל הרוחות, אבל הרוב עושׂה עבודתו בחריצות, ובתנאים שאינני מקנא בהם.
(ג) אני מסכים שמשאבים נוספים הם דרך מרכזית לשיפור המצב הקיים. אגב, לא מדוייק לאמר שהתכניות האחרונות לא עסקו בכך. יש התייחסות לשׂכר המורים בדו"ח דברת, ובימים אלה יוצאת לדרך תכנית "אופק חדש", שאמורה להעלות את שׂכר המורים לכל רוחב המערכת. צריך להעלות אותו יותר, לטעמי, אפילו הרבה יותר, אבל עבור מי שמקבל את התלוש בסוף החודש גם העלאה נמוכה עדיפה על לא כלום.
(ד) בעניין מספר תלמידים בכתה – כחלק מדיון שהתנהל במקביל כאן ("עוד חידות ממערכת החינוך"), אצל אלי שלו ( http://www.notes.co.il/shalev/36013.asp ) ואצל אורי קציר ( http://www.aplaton.co.il/story_350 ) ערכתי סקר זריז, ובו התברר לי שגודל כתה ממוצעת עומד על 30 נפש. שתי בעיות ברורות של הסקר: הוא כלל רק כמה עשׂרות משיבים, והוא נערך רק ברשת. ובכל זאת, התברר לי שאת התירוץ המקובל "אי אפשר ללמד עם 40 איש בכתה" אי-אפשר להביא לכלל קלקולי המערכת, פשוט כי הוא לא מייצג את המצב (הממוצע עמד על 29-30).
(ה) וזה אולי העיקר – מורים מעולם לא הרויחו כאן היטב (גם אני נצר לשושלת עו"ה), ובכל זאת הרמה מדרדרת. אז נכון שחובה להעלות את משׂכורות המורים באופן משמעותי. אבל יש עוד שאלות שצריך לשאול. למשל:
מה מהחומר הנלמד חיוני ומה צריך להעיף?
כמה אחוזים מהאוכלוסיא "צריכים" להיות בעלי תעודת בגרות?
מה היחס הנכון בין הרחבת אחוזי הזכאות להגדלת משאבי המערכת?
האם "להספיק את החומר" זו שאיפה בונה או הורסת?
האם בכל מקצוע צריך לתת ציון מספרי, או אולי יש מקום לשיטות הערכה חלופיות?
יכול להיות שהתשובות לשאלות הללו חשובות לא פחות מגובה המשׂכורת ושאר תנאי העבודה.
אורי ונמרוד, מכיוון שנפל בחלקי להיות חלק ממערכת החינוך בשבע השנים האחרונות, ואולי אפילו כחלק מ"חוד החנית" של מערכת זו בכל הקשור להכנה לבגרויות בתחומי הצנוע, ומתוקף נסיוני בחטיבה העליונה – גם במערך האינטרני וגם באקסטרני אני מסכים לגמרי עם ההצעות לרוויזיה כלל-מערכתית שהועלו. אולם לדידי יש לערוך רפורמה שהיא בגדר ריאקציה: להחזיר את המערכת לדרך המלך (היחסית) של שנות השמונים.
העלתם כמה נקודות מעניינות ביותר אשר ארצה להתייחס עליהן בחלוקה לשתי קטגוריות כדלקמן:
1)שכר – אין עוררין על העובדה ששכר המורים הוא שערורייתי ויש להעלותו לאלתר. במקביל, לא ניתן להשוות את שכרם של מורי היסודי/חט"ב/חט"ע לשכרו של מרצה באוני' בדיוק מאותה סיבה שלא נוכל להשוות את שכרו של מרצה זוטר או מתרגל לזה של פרופ' בעל עבר מחקרי ענף. דפרנציאציה בשכר לא צריכה להיווצר באופן וולונטארי (שוק חופשי), ולא מתוך התבססותם של המוני מורים וותיקים המונעים מתוך הכמיהה לאותה פנסיה תקציבית שמנה (קואופרטיזם) והפכו לאבן הריחיים התלויה במישרין על צוואר התלמידים (שחיקת המקצוע וכו') ובעקיפין על צוואר המורים הצעירים – האמורים להוות את אותו חמצן שהמערכת כה זקוקה לו. לעניין ה"אמפיריות" שבקשר הישיר, לכאורה, שכר-השגים: הואיל ובשנה שעברה הועסקתי בתיכון פרטי ידוע המתהדר במצויינות לימודים (ובשכר מורים גבוה, באופן יחסי, משכר המורים במגזר הציבורי), אוכל להעיד ממקור ראשון כי כלל האצבע הנ"ל לא עובד באותו תיכון ולא ברמה הארצית – אין הבדל מהותי בין אחוז הזכאים לתעודת בגרות במגזר הציבורי לבין יוצאי המגזר הפרטי. יתרה מכך, רבים מן הקולגות שעבדו עימי נפלו ברמתם המקצועית מרבים אחרים במגזר הציבורי.
הפרטה, באופן כללי, פועלת בכפוף לאקסיומה הקשיחה של הכלכלה הקיינסיאנית בנוגע לשכר (קשיחות כלפי מטה) תהפוך את מגזר המורים לחבורת עובדי קבלן הנתונים לחסד או לשבט של בארוני ההון במשק. הואיל והפרטה אינה באה בחשבון, והואיל ותוספת תקציבית, בעידן הנוכחי, רחוקה מאיתנו כמרחק מזרח ממערב, האופציה הריאלית היחידה היא העלאת שכר המורים החדשים על חשבון הפחתת שכר המורים הוותיקים באופן חד ולאלתר – גם אם הפעולה תגרור מסכת שביתות חסרת תקדים (שכל קשר בינה לבין סוציאליזם אמיתי שגוי בהחלט), יש לפעול בנחרצות כנגד העוול המתמשך הנ"ל ולעקרו מן היסוד.
2)תוכנית הלימודים: בנושא זה אני מסכים עם הצורך בבחינה מחודשת של תוכנית הלימודים, פחות מבחינה תכנית ויותר מבחינה איכותית. כבר כמה שנים טובות, פועל בכל שדרות המערכת הכלל הקפיטליסטי של "מבחן התוצאה". כל שר חינוך (במיוחד לבנת) מתעקש להציג שינוי רדיקאלי וזקיפת נתונים סטטיסטיים התומכים ברפורמות שחולל. האם באמת השתפרנו? גורנישט, קשקוש, קש וגבבה, דברי הבל ורעות רוח, שכן השינוי מוצג באמצעות עיוות סטטיסטי ולא השגיות ריאלית פראקסלנס. במתמטיקה, לדוגמא, תלמיד שעובר היום בחינה של 4 יח"ל, ספק רב אם היה מצליח להתמודד כלל עם השאלון של 3 יח"ל לו היה נבחן בשנות השבעים. ההורדה ברמה הכללית, לוותה בהקלה נוספת: חלוקה לשאלונים. היום תלמידים נבחנים במתמטיקה במשך שלוש שנים שלמות, כשבוגר שנות השבעים/שמונים/תשעים, לא רק שנאלץ להתמודד עם חומר קשה יותר, היה עליו גם להבחן ביום אחד.
ה"השגים" שמציג משרד החינוך אינם אלא שקר גס, מניפולטיבי המצביע באופן ישיר, איך לא, על אחד החלאים החמורים ביותר בתרבות השפע הנבובה: הצגת תמונה מעוותת באמצעות סטטיסטיקה מגמתית, לציבור אשר מבחינה אפיסטימולוגית ממילא נתון כשבוי בידי התודעה הכוזבת.
דורון –
ראשית, מבחינה עקרונית איני יכול להסכים ליצירת שתי קבוצות שׂכר בתוך המערכת (חדשים לעומת ותיקים). וגם אילו הסכמתי, לא היה בכך כלום, כיון שצעד כזה היה מקים גל שביתות שהיה משתק את המערכת לחלוטין.
לעומת זאת, אני בהחלט מסכים עם הטענה שלך לגבי הכוח המעוור של הסטטיסיטקה (נושׂא שב"ה יעמוד בלב הפוסט הבא).
כנראה שאחת הבעיות המרכזיות היא הרצון להרחיב את אחוזי הזכאות על חשבון הרמה (הרי להגדיל את המשאבים לא הגדילו).
יש לי עוד מחשבות בנושׂא, אבל אשמור אותן לפוסט מאורגן יותר בהמשך.