לעתים אני שואל את עצמי: מתי כבר תבוא המהפכה? מייחסים ללנין את האימרה ש"לפני שיהיה טוב יותר, צריך שיהיה רע יותר". אבל כמה רע עוד צריך להיות? אלפיים שנות גלות כבר עברנו. גירושים, רדיפות, המרת-דת באונס כבר עברנו. תאי גאזים וכבשן התנור כבר עברנו. מלחמות אכזריות כל כמה שנים יש, ועוד היד נטויה. לְמה, לעזאזל, אנחנו מחכים? Haven't the Jewish people suffered enough? ובכן כן! סבלנו מספיק. הגיע הזמן לתת לסיפור סוף טוב, ולהתחיל סוף סוף סיפור חדש. אבל איך?
עד כמה שהבנתי משׂגת, יש שתי דרכים בהן אפשר לכפות קרב אחרון במלחמת עולם, ולהכריע אותו לטובתנו. בדרך האחת, הקונבנציונלית, מחכות לנו מהפכה מדממת, מלחמת אזרחים, אולי אפילו מלחמה איזורית או עולמית. לא בכדי הבטיח לנו הנביא יחזקאל שלפני הגאולה תבוא עלינו מלחמת גוג ומגוג – בקיצור, כל מה שלנין הבטיח. אבל יש גם דרך נוספת. אולי אפשר, לגמרי במקרה, ליצור הסחת דעת כה גדולה, שתאפשר לסיים את הסיפור ללא כל שפיכות הדמים? לשם כך יש צורך במחווה אווילית וחסרת תועלת, שדוגמתה עוד טרם ראינו. אבל איזו?
זה זמן מה שאני סבור שהתשובה היא: שמיטה. (למעשׂה, זה היה הנושׂא של הפוסט השני במספר בבלוג זה.) העקרון המקראי הוא פשוט למדי: מחד, פעם בשבע שנים לא מעבדים החקלאים את השׂדות, אלא מפקירים אותם לציבור הרחב, לחיית השׂדה, ולחסדי שמיים. מאידך, כל החובות הכספיים שבין אדם לחברו נשמטים (בטלים ומבוטלים) בסוף אותה שנה. במילים אחרות: אחת לשבע שנים נעצרים גלגלי הכלכלה כליל.
בימינו שני ההיבטים של שנת השמיטה היו כלא היו. האדמה מעובדת ללא מפרע בזכות היתר המכירה, והחובות עומדים בעינם בזכות הפרוזבול. מימוש הציווי המקראי נראה רחוק מחיי היום-יום שלנו לפחות כמו ביאת המשיח. וכי מי מבין הקוראות/ים סבור/ה שיהיה באפשרותו/ה לטייל השנה באין-מפרע במטעים ובשׂדות ברחבי הארץ, ולקטוף פירות או ללקט תבואה בלי לשלם? קל וחומר – מי סבור/ה שבכ"ט אלול השנה יבטל לה/ו הבנק את משיכת היתר, או יוותר ללא תנאי על המשך תשלומי המשכנתא?
אבל, כפי שמסתבר בימים אלה ממש, יש בעולם עוד כמה משוגעים, שרואים גם הם בשמיטה את דרך הישר לגאולה ללא אלימות. למשל, כבוד הרב יואל בן-נון, העוסק בימים אלה בהקמת "קרן שמיטה", שמטרתה לגייס תרומות מחד, ולשכנע את הנושים (הבנקים) מאידך, במטרה לסייע לכמה שיותר אנשים להחלץ מן החובות בהם הם נתונים, ולחזור לחיות חיים חופשיים ויצרניים. למשל, יוסי צוריה, סגן נשׂיא בחברת NDS, שפתח בלוג ייעודי, ובו רעיונות מרתקים ליישׂום עקרון השמיטה בחברה בת-ימינו. בין המשתתפים בכנס שמיטה שנערך זה עתה נמנה גם ד"ר דניאל גוטליב, היועץ למדיניות חברתית של נגיד בנק ישׂראל. הם, וחבריהם הנזכרים בכתבה זו, הם משוגעים רציניים ביותר.
אבל למה דוקא שמיטה? אם לא עשׂיתן/ם זאת בפסקא הקודמת, אני ממליץ בכל זאת לקרוא כתבה זו. ועתה משקראתן/ם, אוסיף עוד כמה מילים משלי. החולי המרכזי של ה-homo Israelicus הוא הפחד הכרוני שלו "לצאת פראייר". פחד זה הוא המחסום העיקרי בדרך ליצירת תחושה של ערבות הדדית, הוא גם חברו הטוב ביותר של מי שמפעיל עלינו דרך קבע את העקרון ההָפכי – "הפרד ומשול". עקרון השמיטה נוגד בַּכל את הפחד לצאת פראייר, בכך שהוא מקצין אותו עד לקצה היכולת, ומחיל אותו על כל החברה. אם נצא כולנו פראיירים ביחד, אולי גם נפסיק לפחד. אם נפסיק לפחד יחד, לא יוכלו עוד להפריד בינינו, ואנחנו נוכל לקחת את השלטון לידיים.
אמנם, רעיון השמיטה עדיין זר לחלוטין לחלקים נרחבים מאד של הציבור. גם בין מי שמודעים לקיומו של המושׂג יש רבים שלא מודעים לכך שהשנה – ה'תשס"ח – היא שנת שמיטה, ומן הסתם לא הרהרו מעולם בהשלכות האפשריות של יישׂום עקרון השמיטה בימינו. בתנאים כאלה, דומה שנסיון של יחידים לשנות את המצב, עונה בהחלט על ההגדרה של "מחווה אווילית וחסרת תועלת". ואולי, דוקא בשל כך, יש גם תקוה שיצליח.
בהחלט, מה עניין שמיטה להר סיני?
לנין היה אופטימיסט או אולי חשב בצורה פאסימית אך יצר אימרה שתתן לפועלי כל ארצו להתאחד… וכמובן לעבוד עוד.
אם יש דבר אחד שההיסטוריה מלמדת זה שתמיד יצליחו להפתיע אותנו, אין לנו מושג מה הדבר הרע שהולך לקרות, אבל הוא קרב. בעיני לא סבלנו מספיק, באופן יחסי יישות המוגדרת כאינסופית לא רואה בכמה אלפי שנים של סבל דבר משמעותי מידי. עניין השמיטה הינו מבורך, אך סלח לי (כיפור) מעט נאיבי. ישנו סיפור על ישיבה בפולין על ילד שלא מלאו לו 8 שנים והוא נכנס להיכל הלימודים ומבקש לתקן את העולם. העולם לצערי איננו שבור, כך הוא פועל, אם אמרו חכמנו "יצר האדם רע מנעוריו", יש ככול הנראה טעם בדבריהם.
(א) הואיל ולא הזכרתי את הר סיני בפוסט, האם השאלה עוסקת בקשר בין שמיטה לתיקון עולם?
(ב) אז לנין היה אופטימיסט או פסימיסט לדעתך? עד כמה שאני מבין, הוא פשוט היה טיפוס פרקטי להחריד.
(ג) הטיעון שלך לגבי הישות המוגדרת כאינסופית הוא חזק, ללא ספק. אבל אל נא תשכח שיש גם סעיף מילוט, והוא הוא הגאולה המיוחלת. דניאל קורא לו "קץ הימין", ולא בכדי (וכי יש רעיון שׂמאלני יותר מהשמיטה?).
אני מבלה זמן רב בהתמודדות עם הסיפור בן אלפי השנים, וזו חויה מתסכלת ומפחידה כאחד. נקודת האור היא, שדוקא בימינו מסתמנת אפשרות לשׂים קץ לסבל. אמנם, יהיה צורך בויתורים כואבים, אבל לדעתי יהיה שוה.
(ד) נאיביות – גם השבת הוא רעיון נאיבי; אבל עובד יופי. השמיטה, אגב, אינה עניין תאורטי גרידא. היא עבדה יפה מאוד במשך 400 שנה או יותר. אין סיבה עקרונית שלא תעבוד גם בימינו, עם ההתאמות הדרושות.
(ה) הואיל ועיינתי בבלוג שלך, איני מאמין לך שאתה אינך מצטער על קלקולי העולם. לולי היית מצטער, לא היית טורח.
(ו) אינני מכיר את הסיפור שרמזת אליו (אנא ספר!) אבל בינתיים, אשיב בסיפור משלי.
בזמן שהכין הרצל את "מדינת היהודים", כדי להרשים באמצעותה את הרוטשילדים, הוא הקריא את הטיוטא לחברו פרידריך שיף. האחרון, שהיה עתונאי ורופא, חיווה את דעתו המקצועית שהרצל מטורף כמו צנצנת, וזקוק לאשפוז דחוף. הרצל נכנס למרה שחורה. עד כדי כך, שהחליט לעזוב את כל עניין שיבת ציון. כך כתב לברון הירש (שכבר הספיק להעיף אותו ממשׂרדו זמן מה קודם לכן): "ליהודים אין לעזור לפי שעה. אם אחד יראה להם את ארץ הבחירה, לעוג ילעגו לו… אך צריך שנהיה נחותים עוד יותר, שיפגעו בנו עוד חרפות, יריקות, נאצות, מלקות, שוד ורצח, עד שנהיה בשלים לרעיון זה… עדיין אין אנו מיואשים למדי."
אני בכל זאת סבור שסבלנו מספיק.
אתחיל כמובן בברכת גמר חתימה טובה.
בסוגיית "תיקון העולם" דנו חכמינו רבות, בהקשרים שונים ומגוונים, אני באופן אישי חושב שהנקודה של תיקון העולם הוסברה בצורה הטובה ביותר ע"י פדיון שבויים. מעבר לכך, אכן קיים קשר הדוק בין שמיטה לבין תיקון העולם אם כי אני באופן אישי סולד ממנו.
בעיני לנין היה יותר מכל נארקסיסט.
מעבר לכך הרשה לי להרחיב כיוון שהזכרת את מסעותיך בתוך ספר הספרים. אני באופן פראדוקסלי סולד מסמלים, סמלים להשקפתי אינם אלה מצבור אנרגיה שאותם צובר כל אדם וכאשר הוא נתקל בעצם כלשהו, הרגשות עולים ויוצאים ממנו. מדוע פראדוקסלי? משום שאני אדם שאוהב מילים, שירה ואמנות, דברים שבלי ספק צבורים באנרגיה. על כן בנושא הסמלים עלי לומר שלא הסמל הוא החשוב, אלה הכוונה והרעיון. "שמיטה", "צדק", "גמ"ח" כולם סמלים הצוברים אנרגיה. אם נתרגמם למושגים של היום אני מסכים שיוטב לנו. מקווה שלא גלשתי למחוזות פלאים…
יום טוב
יותר משגלשת למחוזות פלאים, אתה מדבר בחידות (לא שאני מתלונן, חו"ח). אבל מסתמן שגם אתה סבור שאפשר לתרגם את השמיטה לתועלתנו המיידית, ועל כך אני שׂמח.
בעניין תיקון העולם –
לא הסברתי למעלה, ומן הראוי היה לעשׂות זאת: ברגע שיתוקנו כל הקלקולים, מייד יצוצו חדשים במקומם! (כך למדנו מננמ"ח דגלס אדמס).
ולכך בדיוק אני שואף. הסיפור, כפי שהוא בנוי כרגע, מגיע בעיקר על חשבוננו. אנחנו העדים לאמונת הייחוד, אנחנו מסתובבים עם החטוטרת של "אור לגוים" ו"עם סגולה". הגיע הזמן באמת להיות אור לגוים, ולנקות את השולחן. tabula rasa. אני רוצה סיפור חדש, עם חשודים מיידיים חדשים. עד היום עשׂה רבש"ע נסים לאבותינו ולנו, בימים ההם ובזמן הזה. יתכבד נא ויעבור לעשׂות קצת נסים למישהו אחר.
סלח לי שוב אם אגלוש מנושא הפוסט,
תקן אותי אם אני טועה אך לשנינו השקפות שונות בדבר התפקיד של האמונה בכלל והיהדות בפרט. חוששני שהתקופה תובעת מאיתנו לפתוח את הקלפים ולדבר בגלוי, העולם בו אנו חיים מלבד להגיגים מלנכוליים הינו עולם קשה ומאתגר. כדי להצליח לשחות במימיו הקרירים צריך להיות חזק או להבדיל, לפרוש לבועה בתחתית הנהר ולקבוע כי טוב שם. צעד ראשון בתיקון העולם הוא ההבנה הפראדוקסלית שלא ניתן לתקן את העולם. הורדת מסכת האמונה באופטימיות ותחילת האמונה בעשה. אך אין אנשים מלבד יחידי סגולה שיכולים בכל מעודם לעזור לאחר ללא תמורה ומכאן שמם "יחידי סגולה". אי קבלת העולם הפגום כמוהו אי קבלת האל, מכאן האם להאמין בו או לאו הוא עניין של סמנטיקה. אני מצטער אם אני מדבר בחידות, לחלוטין מנסה אני להיות בהיר.
על כן אוסיף ואחדד, מהי מקום של האמונה? מה דינם של אותם מנהגים ישנים במחוזותינו? לצערי מרבית ממה שנותר הוא התרפקות נוסטלגית.
בכבוד רב
מסכים בעניין הקלפים. מותר לגלוש חופשי.
קשה לי להגדיר בפשטות מהו מקומה של "האמונה" או "היהדות". לפיכך, אנסה לסכם בנקודות:
(א) אפשר לתקן כל קלקול שהוא.
(ב) במקום הקלקול הישן יצוץ מיד קלקול חדש, שונה ממנו.
(ג) התנועה לאמונה באל אחד הצליחה כבר לתקן קלקולים רבים. בין ההישׂגים המרשימים עד כה: הנחלת עקרון השבת; הטמעת העקרון שיחסי מין בקרבת דם מדרגה ראשונה אינם רעיון טוב; הפיכת ספר הספרים לרב המכר הגדול ביותר של כל הזמנים.
(ד) כמתחייב מסעיף ב', לצד ההישׂגים המרשימים יש גם קלקולים "חדשים" פרי יצירתה של התנועה: אי-סובלנות דתית, מוות על קידוש השם, תופעת המשיחיות ועוד.
(ה) ספר הספרים מכיל שורה של עקרונות חברתיים ומוסריים, שניתן להשתמש בהם כדי ליצור חברה טובה ובריאה יותר עבור המין האנושי. הואיל ושני שלישים מהאנושות מקבלים את תקפותו של ספר הספרים, מדובר בכלי תעמולה כביר, שאין שני לו.
(ו) גם אם השלום הנצחי נוסח מיכה וישעיהו הוא בגדר שאיפה שתשאר בלתי-ממומשת, אפילו ארץ-ישׂראל הרוגשת והסוערת יכולה לשקוט 80 שנה (או 40 למצער). כשהארץ תשקוט בעודנו יושבים בה (להבדיל מהמצב במלחמה"ע II, למשל), גם שאר העולם ירגע.
(ז) מימוש סעיף ה' הוא תנאי מקדים למימוש סעיף ו'. ואולי, ב"ה, עלינו המלאכה לגמור סוף סוף.
אפשר כך:
תיקון עולם הוא מסוג המטרות שלא נועדו להגשמה, אלא לחתירה אחריהן. כבר למדנו מן האדמו"ר מקישהונט שהקומוניזם הוא תיאוריה יפה, אבל חיסרון אחד לה: א פ ש ר להגשים אותה. השאלה איננה האם יש לתקן את העולם. ודאי שהעולם רחוק מלהיות מושלם, וודאי שאי אפשר להביא אותו למצב טוב יותר מכפי שהוא עכשיו. אפשר רק לשנות את הבעיות שמתמודדים איתן, וגם זה רק בצורה מוגבלת.
השאלה האמיתית היא האם יש לוותר, נוכח האמור לעיל, על הנסיון לתקן את העולם. בנקודה זו, לדעתי, יש להשיב ב"לא" חד משמעי בלמ"ד רבתי. מותר האדם מן הבהמה הוא ההיבריס, חטא הגאווה, היכולת להתריס כלפי שמיים נוכח כשלון ודאי ולומר: דווקא. דווקא – אף שהיא מילה עברית שאין לה מקבילה מוצלחת בשום שפה המוכרת לי – נראית לי הגדרה לא רעה של מצבו של האדם בעולם בכלל.
על כן השאלה האם ניתן לתקן איננה ממין העניין. לתקן אין צורך, לתקן אי אפשר, ולתקן מוכרחים. נוכח מציאות אבסורדית כזאת, אני מסכים שדרושה פעולה טפשית וחסרת תוחלת במיוחד. האם השמיטה עונה על הגדרות אלה? בשלב זה, בעיני רוב הציבור, התשובה היא ללא ספק כן.
מה מקומה של האמונה בכל זה? מקומה של האמונה בחיזוק החלשים ברוח, אשר מתייאשים נוכח ההבנה שאי אפשר לתקן. האמונה היא אסטרטגיית הגנה אנושית מבריקה, המוחקת את כל הקשיים בדרך לתיקון עולם.
אגב, אין לחשוש לגורל העולם בשל תנועות תיקון חזקות מדי. העולם מאריך ימים והאנשים לו. סופו של העולם לנהוג כמנהגו, וסופם של אנשים קרוב.
ואפשר גם כך:
חליק, איזה מסיבה יותר טובה ממהפכה? ואם תהיה שמיטה, אולי ישוב גם ט"ו באב על כנו כדת וכדין, ובנות ישראל יצאו לחולל בכרמים בכלי לבן שאולים – שלא לבייש את מי שאין לה. וכידוע, כל הכלים טעונים טבילה. ומה יותר יפה מבנות ישראל מחוללות בכרמים בבגדים לבנים רטובים?
מר ינשוף –
(א) אכן, "דווקא" מוכרת לי אך ורק מהעברית. זכורה לי מתרגלת בחוג לאנגלית שהיתה מגניבה "דווקא" לשטף דבריה באנגלית משובחת, פשוט מחוסר ברירה. מעניין שדווקא העברית מצאה מילה אחת המשקפת נאמנה את הקיום האנושי.
(ב) הההגדרה של תפקיד האמונה מוצאת חן בעיני מאד. אחרת באמת קשה שלא לתת לאבסורדיות לשתק את הרצון והיכולת לפעולה.
(ג) אם "העולם" הוא הגוש הכדורי-בערך המקיף את השמש, שעליו אנו חיים, ודאי שאין סיבה לחשוש מתנועות תיקון חזקות מדי. אבל אם "העולם" הוא התרבות האנושית שבנינו על הגוש הזה, יש גם יש סיבות לחשוש.
(ד) אין ספק לגבי ט"ו באב, אבל הבה לא נשכח את יום הכיפורים. בט"ו באב בכל מקרה יש חגיגות משׂמחות לב. אבל להוסיף טבילה ליום כיפור – זה יהיה חידוש מרענן.