לפעמים החיים מקבלים תפנית חדה, בלי הכנה מראש. כך קרה לנו באחד האמשים, בשבוע שעבר. בשעות הערב החלה בתי הבכורה שליט"א לפרכס בחום גבוה, בלי קשר עם הסביבה. אימה ופניקה. צלצלנו למד"א. כבר בטלפון קיבלנו הוראות מה לעשׂות, והם ליוו אותנו עד שהגיע צוות למקום. קשה במקרים כאלה לאמוד בדיוק את הזמן, אבל לקח להם לא יותר מ-10 דקות להגיע, אולי אפילו 5. החובשת השתלטה מיד על העניינים, והזכירה לנו שאחד מאתנו צריך להשאר עם הבת הקטנה (נראה לי שהיינו זוכרים לבד, אבל אף פעם אי אפשר לדעת). לא הספקנו לצאת לדרך, וניידת טיפול נמרץ הגיעה אף היא. עברנו אליה, ודהרנו לעבר בית החולים "כרמל". בדרך הספיקו החובשים לשׂים לב למספר פרטים, שהועילו מאד משהגענו לחדר המיון. הם גם הרגיעו אותי, כמיטב יכולתם. אחד מהם (עם שני ארונות על הכתף) גם עבר אח"כ במיון כדי לברר מה המצב ולאחל רפואה שלמה.
כשהגענו לחדר המיון התקבלנו מייד, בלי עיכובים בכלל. רופאה ורופא הקדישו את השעות הבאות לייצוב המצב ולשורה של בדיקות, כדי לשלול את האפשרויות החמורות יותר (גידול סרטני במוח, חידק טורף, היד רועדת גם עכשיו למחשבה). האחות במיון עשׂתה מה שיכלה כדי שגם אני אחזיק מעמד. הטכנאית במעבדת ה-CT גילתה הרבה סבלנות, עד שהתאפשר לערוך את הבדיקה ללא הרדמה (כאילו שזה היה חסר לנו). הרופאה במיון ניסתה עלי סיפורים מרגיעים ומשעשעים. הרופא הסביר לרעייתי שתחיה את המצב בטלפון, בסבלנות ובאדיבות. עד שעברנו למחלקה כבר התברר, פחות או יותר, שהמצב אמנם מאד לא נעים, אבל גם לא קטסטרופה מוחלטת.
גם במחלקת ילדים זכינו ליחס מצוין. האחיות הציבו אותנו בחדר מול העמדה שלהן (אח"כ הבנתי שמדובר בנוהל שיגרתי במקרים כמו שלנו), והגיעו תוך שניות, עם כל צפצוף של אחת ממכונות הניטור. כשהיה צריך, הן החליפו מצעים ופיג'מה באופן שהזכיר את תחנות הטיפול במרוצי פורמולא 1. עברנו שם כמה וכמה וכמה משמרות, ולא זכורה לי אחות אחת שלא היתה אדיבה ונעימה. גם צוות הרופאים היה אדיב, יעיל ומקצועי. אחד מהם אפילו היה מוכן לשחרר אותנו לפני הזמן המתוכנן (אפשרות שויתרנו עליה בסוף, בגלל שעלה החום והעדפנו לא לקחת סיכונים). עכשיו, ב"ה, אנחנו שוב בבית.
לכאורה, כל מה שכתבתי לעיל אמור להיות מובן מאליו, אבל בעצם ממש לא. רוב אוכלוסיית העולם יכולה רק לחלום על טיפול רפואי ברמה כה גבוהה של מסירות ומקצוענות. גם בארץ, אין לי ספק, היינו יכולים ליפול על אנשים נעימים ומקצועיים פחות – סיפורי אימה לא חסרים. היה לנו מזל.
בדרך כלל אני כותב כאן על מה שמרגיז אותי, מה שמקולקל ודורש תיקון, מה שיכול אולי להביא לשיפור כללי גם במקומות שהקילקול עוד לא ניכר בהם. אין לי ספק שגם במקרה הנוכחי עוד צפויים לנו תסכולים מן המערכת (ריחות כאלה כבר נישׂאים באויר). גם המגבלות הטבעיות של מדע הרפואה גורמות ל"לקוח" תסכולים ותהיות. אבל בדבר אחד אני בטוח – בימים הקשים בשבוע שעבר פגשתי בנות- ובני-אדם, שרוצים לעזור, שעושׂים כמיטב יכולתם לסייע ולהקל, וזוכרים שגם המטופלים ובני משפחותיהם הם בני-אדם. ועל כך יש לי רק מילה אחת לאמר:
תודה.
תודה ששיתפת אותנו בסיפור המאיר את עבודתם של צוותי מד"א ובית החולים. וכמובן – איחולי רפואה שלמה ובריאות לבת.
עידכון –
בינתיים כולנו בבית, מתאוששים. טפו טפו טפו, גם הטיפול והשירות עדיין מצויינים.
שנהיה בריאים כולם, ושנה טובה.
חזי – תודה רבה!