הנה פרסמה ועדת שוחט את המלצותיה. כצפוי, ממליצה הועדה להעלות לשחקים את שׂכר הלימוד, שיעמוד חו"ח על כמעט 15,000 ש"ח לשנה!
אז בואו נשׂחק במספרים. המספר הקובע הראשון הוא 5,300. יחזיר את ההלוואות רק מי שישׂתכר יותר מסכום זה, ש"ח לש"ח, מדי חודש בחדשו. זה גובה ההימור.
אבל מי לוקח אותו? לכאורה, היה ניתן לצפות שהמדינה תקח לכך אחריות. אחרי הכל, ועדה ממונה מטעמהּ היא הממליצה להכביד את העול על הסטודנטים עד כדי כך. אלא שלא. מי שיעניקו את ההלוואות הם דוקא הבנקים המסחריים. הם ירוויחו על עסקאות אלו הן ריבית, הן עמלה. הואיל וציבור הסטודנטים רק גדל משנה לשנה, מדובר בפלח שוק חדש וריווחי.
יאמרו המחייבים, מדובר בהחזר מזערי. מה הם, אחרי הכל, 95 שקלים בחודש? קניות השלמה בסופר; דלק מחיפה לתל-אביב וחזרה; שלוש בירות בפאב ליד הבית (עם טיפ נדיב, זו המשׂכורת היחידה שיש למלצר/ית). בהחלט אפשר לחיות עם זה.
אבל העוקץ נמצא בתיזמון. מתי לוקחים את ההלוואה, ולכמה זמן? אפשר לשער שחלק גדול מציבור הסטודנטים, וביחוד זה שלא בורך במשפחה בעלת אמצעים, יבחר בערוצי הלואה ארוכת-טווח. כך ישקעו רבבות כל שנה בחובות בגיל צעיר מן הרגיל (בכל זאת, לוקח זמן עד שלוקחים משכנתא, או שצוברים אובערדראפט כעומק הגלות). יוצא שהבנקים לא רק ירוויחו ריבית ועמלות על גב ציבור הסטודנטיות/ים, אלא גם ירגילו מראש את הלקוחות לחיות על כסף לא-להם.
בל נשכח, כשאדם נכנס לחובות, הוא מאבד הרבה מחירותו. הוא הופך להיות מחוייב לתשלום קבוע – יהא קטן ככל אשר יהא. החוב הופך להרגל, ומעודד חובות נוספים. וקל מאד להכנס לחובות בימינו. כל בנק ילווה לכם סכומים קטנים ככל שתחפצו, ללמוד, לקנות טלוויזיא חדשה או לסוע לחו"ל. המטרה תעניין אולי את הפקיד/ה הנחמד/ה, אך לא את מנהל הסניף. רווח נקי.
האירוניא היא, שבמקרה הזה לא מדובר בהשׂכלה, אלא בחינוך – חינוך לניהול כספים. התוצאה הישירה של יישׂום המלצות ועדת שוחט, רחמנא ליצלן, תהיה להכניס את הציבור תחת עול החובות בגיל מוקדם מאי-פעם. כי חובות הם כמו הימורים או סמים. קל מאד להכנס, קשה מאד לצאת. והמנה הראשונה, במחיר מבצע מיוחד, רק 95 ש"ח לחודש למשך 10 שנים.
אני אצמד לקלאסיקה בתגובתי הצנועה
אי אפשר להתכחש לטבע העם )
מר כוכבא, שׂים לב ללווה בתמונה: הוא לבוש בהידור, דומני שעוד מעט יצא לרכב, אולי אפילו לצוד שועלים. נראה לי גם שהוא המארח את המלווים בריבית (וראה את הכלים הנאים בהם הוא משתמש). אם לתת לדמיון להמשיך להתפרע, אולי הוא מעוניין ללוות כנגד ירושה שהוא עתיד לקבל.
הסטודנט הממוצע בארץ אינו נראה כך. הוא לבוש פחות בקפידה, עובד לפחות בחצי משׂרה כדי לממן את לימודיו ואת ההוצאות הנלוות, (ולרוב שותה בירה ולא תה). אם ילמד איזו הנדסה, או אולי יצטיין במשפטים, יוכל למצוא עבודה מכניסה. עם זאת, למרבה הצער, לרוב מי שנכנסים/ות לשוק העבודה בימינו מצפה עבודה בשׂכר לא גבוה במיוחד, ללא קביעות, לעתים גם ללא זכויות סוציאליות אחרות (אפילו פנסיא). הדרישה להוסיף על כך גם תשלומי חובות וריבית היא שערורייתית.
בעניין "טבע העם" – נכון שחלק גדול מהבעיא נובע מהלווים עצמם. קל הרבה יותר לקחת עוד ועוד הלוואות מאשר להתיישר ולאזן את התקציב.
כדי לטפל באופן יסודי בבעית החובות (וזה, לטעמי, המפתח לפתרון בעיות רבות אחרות המטרידות אותנו), צריך מאמץ כולל, של הציבור, של המדינה, וכן – גם של בעלי-ההון.
כתבתי על כך באחד מהמאמרים המוקדמים כאן: http://www.yehudemo.org/?p=4
ב"ה אחזור לנושׂא בקרוב, וביתר פירוט.
דר' יקר
ראשית אני מסכים עם מה שאמרת, ברם
הדגש בתמונות היה על המלווה ולא על הלווה
מה שרציתי לןמר היה שאנו עם שרגיל להלוות כספים
ואין להאשים את ראשי הציבור שבאו עם הצעה
כה טבעית להם… )
אלו הרגלים רעים שרכשנו עם השנים. מחוסר ברירה, אני מסכים. אבל עכשיו כשחזרנו ארצה צריך ללמוד להשתחרר מההרגלים האלה.
אם המלוים שבשתמונה אמורים ליצג יהודים (ואם כן, הם עושׂים זאת בהצלחה), הרי שהלווה הוא בן אומות העולם.
כאן בארץ אנו נושכים נשך אחד בשני – אחים וגרים. זהו עוול גדול, בעיני, שתורם לא מעט למצב המדכדך בו אנו שרויים. ודוקא אם נוכל להשתחרר מן החובות המעיקים, יהיה איזה סיכוי לשיפור.
לאורי שלום,
ראיתי את זה קצת באיחור, אבל בכ"ז מצאתי לנכון להאיר את עיניך:
ה"הרגל" היהודי להלוות כספים "נרכש" החל מתחילת האלף השני לספירה, מאחר וגם הנצרות הקתולית אוסרת על מתן הלוואות בריבית, ובאותן תקופות (מסעי הצלב) שבהן הקפידו על זה (ובכל זאת היו זקוקים לכסף למימון מסעות אלו), היהודים נותרו אלה שיכלו(והסכימו) להלוות בריבית, ושמותר היה ללות מהם.
זה נובע כמובן גם מכך שאיסור הריבית המקביל ביהדות חל רק לגבי יהודים וגרים, ולא על עכו"ם.
ובכן, מתברר שקנינו את הזכות להיות נושכי-נשך בדין וביושר (על "היתר עיסקא" אין צורך להרחיב, וכמובן שהכל לשם שמיים…).
אילן שלום –
אינני מכיר איסור של הכנסיה הקתולית על הלואה בריבית, ואשׂמח אם תאיר את עיני.
בקשר להיתר עסקא, הוא אכן נולד במערב אירופה בראשית האלף השני, למיטב הבנתי בעקבות כניסה של יהודים לתחום גידול הגפנים (שמחייב אורך נשימה כלכלי, ומכאן הצורך בהלוואות).
כך או כך, מדובר במנהגים שרכשנו בגלות, ומן הראוי שנשיל אותם עתה משחזרנו הביתה.