In a recent vote taken in Bournmouth, the chosen representatives of the British University and College Union (UCU) decided to reinstate a boycott of Israeli academia. The protest is directed, as usual, against Isreali occupation of Judea and Samaria (we've pulled out of Gaza already!), as well as the rough handling of the Palestinian people in general.
It would be pointless to rehearse here the usual arguments for and against Israel's presence in the "occupied territories". Isreali treatment of the Palestinians, both in the "territories" and in Israel, leaves much to be desired. So does its policy in a myriad other fields. One may best sum up this aspect of the discussion with the words of Prof. Sari Nussibeh, a man whose family has a long, intimate, connexion with the land, and who cannot be accused of indifference to the suffering of the Palestinian people:
An International academic boycott of Israel, on pro-Palestinian grounds, is self-defeating: It would only succeed in weakening that strategically important bridge, through which the state of war between Israelis and Palestinians could be ended, and Palestinian rights could therefore be restored. Instead of burning that bridge, the international academy should do everything within its power to strengthen it. (In a letter to University Presidents in Israel).
Still, there is a great deal of irony in the fact that the scholars of the United Kingdom of Great Britain and Northern Ireland are the ones to initiate and lead this boycott. After all, what became the Israeli-Palestinian conflict broke out during the British mandate over the land. To make things worse, the fire was fanned intentionally by British imperial agents.
To put things in context: in order to build the Empire on which the Sun never sets, the British used the time-honoured tradition of divide et impra. As the inimitable Sir Humphrey Appleby once pointed out, this policy was put to devastating effect in retreat from Empire. This strategy resulted naturally in many local conflagrations, to name but a few: India-Pakistan, Cyprus and Ireland. Here, too, the British left behind a legacy of spilt blood and ardent hatred.
Now ask yourselves: which are the hotspots most disruptive to world peace today?
Israel and Kashmir immediately come to mind as likely candidates for Gold and Silver; after all, both conflicts involve nuclear weapons. Both lands were under British rule before gaining independence. Iraq, a worthy candidate for Bronze, was also a part of the Empire; some parts of it are under British occupation even now. Only in North Korea (thank God!) weren't the British in any way significantly involved.
Some of the greatest hindrances to world peace in our time thus appear to be the refuse left behind by the British Empire. It would be better, therefore, for British academics to focus their attention on the legacy of their own country's past, rather than lecture those who have been left behind to clean up the mess.
And if they really care for the suffering of millions of Palestinian refugess – many of whom live without hope and in squalid conditions – they should exercise their influence at home, and invite the refugees to immigrate to the United Kingdom. To be sure, a great many of the Palestinian refugess would gladly exchange their current place of exile for London, say, or Bournmouth.
First published in Hebrew in: http://www.karmel.co.il/index.php?option=com_content&task=view&id=295
בואו נתקוף את הנושא מנקודת מבט אחרת כשאנחנו שואלים למה נטפלים דווקא אלינו.
כשרוסיה נלחמה בצ'צ'נים צבאה הפגיז באמצעות ארטילריה את בירתם גרוזני, ופשוט מוטטו את בנייני העיר בזה אחר זה.
והעולם שתק. לו מדינת ישראל הייתה מעיזה לעשות דבר שכזה באחת ממלחמותיה… ואל לנו להשוות מדינה בסדר גודל של רוסיה, עם כל הכבוד לצורכיה הביטחוניים, לעומתנו, מדינה פיצפונת, מוקפת אויבים, שעוד נאבקת על קיומה.
ושהבריטים ימשיכו לשתות את התה שלהם, וישתקו.
מדוע נטפלים דוקא אלינו?
לדעתי הסיבה לכך היא שאנחנו, להבדיל מהרוסים למשל, מסתובבים כבר אלפי שנים בעולם ומספרים לכולם שאנחנו "עם סגולה" ו"אור לגוים". לפיכך, מצפים מאתנו להתנהג לפי אמות מידה מוסריות שונות מאלו של אומות העולם. לטעמי, הדרישה מאתנו היא מוצדקת, גם אם היא מטילה על כתפינו עול כביר.
ובעניין הבריטים – לא מספיק שישתו את התה שלהם. שיקבלו אליהם פליטים פלשׂתינים! הדרך היחידה לפתור (ולו באופן זמני) את הבעיא בין עברים וערבים בארץ-ישׂראל היא לפתוח את השערים בפני פליטים מן הארץ (וכבר התייחסתי לעניין ב"מכתב למזכירים הכלליים").
ייתכן שישנם פרטים בחברה הישראלית הראויים להיחשב "אור לגויים". ישנם רבים הרבה יותר הראויים להיחשב רפש לבהמות, או גרוע מכך. באשר לחובתנו המוסרית, אני מעדיף לדבוק בעמדה לפיה כל ניסיון לקדם אמת אחת על פני אחרות יוביל בסופו של דבר רק לפונדמנטליזם מקיאווליסטי שבו המטרה מקדשת את האמצעים.
ברשותך, אצטט מאחד הספרים המופלאים שנכתבו אי פעם, הג'ואנג דזה — אחד משני הטקסטים המכוננים של הדאואיזם. למיטב ידיעתי, הוא לא תורגם לעברית במלואו, אולם חלקים נבחרים ממנו תורגמו במיומנות נדירה ע"י יואל הופמן בספר "קולות האדמה". התרגום הזה הוא שלי, עפ"י התרגום האנגלי של ג'יילס:
הנסיך ויי [Wei] ממדינת צ'ו [Chu], ששמע על שמו הטוב של ג'ואנג דזה, שיגר אליו שליחים נושאי מתנות שהפצירו בו לשמש ראש לשרים [במדינת צ'ו]. בשומעו בקשה זו, ג'ואנג דזה חייך והשיב:
"מציעים אתם עושר גדול ומעמד נכבד בהחלט; אולם, האם אימתי חזיתם בשור המועלה לקורבן? לאחר שפוטם במשך כמה שנים והולבש במחלצות רקומות והובל אל המזבח – האם לא יעדיף להיות במקומו של חזירון הנזרק לאנחות?
לכו לדרככם! אל תטמאו אותי! מעדיף אני להתפלש להנאתי ברפש מאשר להיות עבדו של ראש מדינה. לעולם לא אקח על עצמי תפקיד רשמי. כך אהיה חופשי ללכת בעקבות נטיות ליבי…"
ודיה לחכימא.
אם אתה באמת סבור שבריטניה תפתח את שעריה לפליטים פלסטיניים או למבול של מהגרים — הרי שאתה לא מכיר את הבריטים ואינך מעורה במצבה הפוליטי והחברתי של בריטניה.
מעבר לכך, כפי שכבר טענתי בפורום אחר, ההחלטה על החרם היא יוזמה של פלג שמאלני רדיקלי ב – UCU. האמן לי שרוב האקדמאים המובילים בבריטניה, ובהם גם כמה וכמה זוכי נובל, מתנגדים לחרם בכל תוקף.
ועוד משהו — הזיהוי של הבריטים כעם של לוגמי תה הוא תוצר אימפריאליסטי, הקשור בעיקר ליחסי גומלין תרבותיים בין בריטניה לבין הודו וסרי לנקה (לשעבר ציילון). הסברה היא שהוא הגיע לשיא עם תנועת ה – Chinoiserie של המאה הי"ח. אגב תה, מומלץ "ספר התה" הנפלא של קנזו אוקאקורה, שתורגם גם לעברית.
היום הם מעדיפים בירה. ומי שבאמת מבין בתה (א) לא שותה אותו עם חלב ו – (ב) לא משתמש בשקיות אלא בעלים טריים.
הערת אגב אחרונה — גם אני נמנה על החסידים של Yes, Ministerושל סדרת ההמשך Yes, Prime Minister, אולם שתי הסדרות הללו הן תוצר של העידן הת'אצ'ריסטי ואינן תקפות לעידן הבלייריסטי שבמהלכו התרחשו שינויים מרחיקי לכת בתרבות הפוליטית של בריטניה.
"אור לגוים" –
כמעט בכל פעם שאני מעלה טיעון זה, אני נתקבל בתגובות דומות לזו שלך (אם כי אתה הראשון שגיבית עצמך בדוגמא מחכמת סין). לפיכך, אולי כדאי שארחיב:
בין אם אנו רוצים ובין אם לאו, טיעון "אור לגוים" קיים כבר למעלה מאלפיים שנה (יש שיאמרו מעל 3000), וכיום הוא בעל תפוצה עולמית. הדרך היחידה להעלים את הטיעון – ולהשיל מעלינו את האחריות הנובעת ממנו – הוא להשכיח את התנ"ך מלב. לכך, לעניות דעתי, אין שום סיכוי.
עובדה שאומות העולם שופטות אותנו לפי אמות מידה שונות מאשר זו את זו. עובדה שאנו מבססים את זכותנו על ארץ-ישׂראל על "ספר הספרים הנצחי". אם הספר מעניק לנו זכות על הארץ, אין דרך להתחמק מ"אור לגוים". צריך להתחיל לחשוב כיצד להצדיק את הטיעון, לא כיצד לבטל אותו.
אגב – אינני דוגל ב"אמת אחת". כמו שאמרנו במקום אחר, מותר לכל אחד להגיד כמעט הכל, ובלבד שלא יחייבו אותי להקשיב אם אינני רוצה.
עם ג'ואנג דזה אני מזדהה לגמרי (עד כמה שאני מסוגל להבין אותו בתרגום מתרגום). שמעיה ז"ל היה אומר: אהב את המלאכה, ושׂנא את הרבנות, ואל תתודע לרשות (אבות א י).
גם אני מעדיף בירה על תה (אלא אם כן תמזוג לתה שתי טיפות ויסקי, או ברנדי למצער). אבל ההודים שותים אותו כל הזמן בחלב (לפחות בצפון הודו; עם *המון* סוכר).
Yes (Prime) Minister – אינני יודע מה כוחם של פקידי ה-civil service בבריטניא המודרנית, אבל הניתוח של סיר המפרי לגבי האופן בו התפרקה האימפריא מנכסיה נותר מבריק, ועומד במבחן המציאות.
אם יש לך חצי שעה פנוייה, אנא צפה בהרצאה זו שנשא ריצ'רד דוקינס בכנס TED בשנת 2002. אני לא מסכים לחלוטין עם טענותיו של דוקינס, אך יש תוקף לחלק גדול מדבריו:
http://www.ted.com/index.php/talks/view/id/113
אני לא מבקש להשכיח את התנ"ך, אני מבקש להתעלות מעליו. התנ"ך הוא אחד הטקסטים המופלאים שנכתבו אי-פעם, אולם הוא לא קדוש והוא לא מעגן את "זכותנו" (לכאורה) על הארץ מתוקף דבר מה שאיננו "אמונה". אם כבר "אור לגויים", אז אור לגויים בשל הישגים מדעיים, אמנותיים ומדיניים ולא בגלל שהדבר נכתב ב -"ספר הספרים הנצחי", שבשמו נשפך כמעט יותר דם מכל ספר אחר בהיסטוריה.
התה בחלב ההודי הוא השפעה טיבטית שעברה גם אל האנגלים. ההודים הוסיפו את הסוכר בגלל שסוכר מצוי שם בשפע וכיוון שהטעם ההודי מעדיף מתוק על פני מלוח. כידוע לך, בטיבט שותים את התה עם חמאה ומלח. שתייני התה ה – "אותנטיים"
הם סינים, ובסין מקובל עד ימינו להכין תה מעלים בלבד.
אני מסכים לחלוטין עם טענתך בעניין סיר המפרי — כל שטענתי הוא, שאין להסיק מזוג הסדרות הנ"ל מסקנות הנוגעות להתנהלות הפוליטית בבריטניה של ימינו. זו מושפעת הרבה יותר מספין, הגם שלפקידות המקצועית עדיין ישנו כוח רב.
אגב, האמפרי היה גם שמו של החתול שהתגורר ברח' דאונינג 10 מ – 1989 ועד למותו בשיבה טובה בשנת 2006, ואפילו קיבל 'משכורת' על תפקידו כ – "לוכד העכברים הראשי של לשכת הקבינט". שרי בות'-בלייר לא סבלה אותו בתחילה ובמשך זמן מה הוא לא התגורר שם — אולם לחץ ציבורי אדיר החזיר אותו לבסוף ל – "מעונו" הקודם (החזרתו הייתה בראש החדשות!).
את ההרצאה של דוקינס עוד לא הספקתי לראות, אבל בינתיים:
א) האפשרות שהעולם יפתח שעריו לפליטים מארץ-ישׂראל:
ראשית, אינני משלה את עצמי שמדובר בצעד פופולארי (בקרב המדינות הקולטות). עם זאת, כבר בעת הדיונים בקמפ-דיוויד II הביעו ארצות רבות נכונות לקלוט פליטים, מסיבה פשוטה: התמורה לכך עשׂויה להיות שלום בארץ. ברור לכל מי שעיניו בראשו ששלום (אפילו זמני) בארץ-ישׂראל ישפיע באופן דרמטי על סכסוכים אחרים בעולם, ויקרב את פתרונם. שלום עולמי (אפילו זמני!) אינו חלום באספמיא, הוא אפשרות מעשׂית.
שנית, גם אם לא תהיה נכונות לקליטת פליטים בעתיד הנראה לעין, עדיין צריך להעלות בפני אומות העולם, והגרמנים והבריטים בראשן, את הטענות דלעיל. הסיבה המרכזית לטרגדיא הפלשׂתינית היא מבול הפליטים היהודים שהגיעו לארץ והקמת מדינה יהודית בה. הסיבה לכך היא, בקצרה, השואה. את השואה אמנם ביצעו הגרמנים ואחרים, אבל האחריות נחה גם על כתפי האומות שסרבו אז לקבל פליטים יהודים, ובראשן הממלכה המאוחדת. על העובדות הפשוטות הללו יש לחזור שוב ושוב מעל כל במה אפשרית. כך, למשל, צריך שגריר ישׂראל לנעול כל נאום מול מליאת האומות המאוחדות, יהיה נושׂא הדיון אשר יהיה. et Carthago deleta est.
ב) בעניין התנ"ך –
קטונתי מ"להתעלות מעליו". אבל "אם כבר אור לגוים", אזי לא רק במדע, אומנות והישׂגים מדיניים. המשׂימה הניצבת בפני דורנו היא לבנות כאן חברה למופת, ממנה יוכלו אומות העולם ללמוד ולקחת דוגמא. המתנדבות/ים שפקדו את הקיבוצים בשנות ה-60 וה-70 הם קצה קצהו של מה שיכול, וצריך, להיות כאן.
ואל לך להמעיט בכוחה של אמונה. ללא אמונה זו, כפי שהיא מובעת בתורה ובנביאים, לא היתה נולדת התנועה הציונית ולא היתה קמה מדינת ישׂראל. יש לתנ"ך כוח כביר וחסר תקדים. כדאי לנצל אותו לטובה.
ועל זה נאמר:
"רק על עצמי לספר ידעתי
צר עולמי כעולם נמלה…"
התגובות שלך מזכירות לי קצת את הויכוח שניהלתי פעם עם מאן דהוא דתי על הבסיס המדעי לעשרת הדיברות (עפ"י מחקרם של האפידמיולוגים מאר ומולוי). חרף כל מאמציי, לא יכולתי לגרום לבן-שיחי להתגבר לרגע על האטאביזם שלו.
אינני ממעיט בכוחה של האמונה. אתאיזם אינו חוסר אמונה מוחלט, בדיוק כשם שאנארכיה איננה בהכרח תוהו-ובוהו ניהיליסטי. אתאיזם הוא שקילה ביקורתית וספקנית של כל טענה שאיננה ניתנת לבחינה אמפירית או הרמנוטית (דומה לפוזיטיביזם הלוגי של ליבוביץ', שהושפע מן הפוזיטיביזם האירופאי של ויטגנשטיין – אולם בה במידה קיצוני יותר שכן הוא שולל את קיומו האימננטי של הישות המכונה 'אלוהים')
ליהדות אין מונופול על האמונה והלוואי שבבתי הספר היו מלמדים תיאולוגיה משווה ולא רק "תנ"ך" או "יהדות". אם כבר, יש למנף את כוחה של האמונה על כל גווניה ועל כל פניה – ולא רק זו המובעת בתורה ובנביאים.
ובאשר לחברת המופת, אמיל דורקהיים אמר פעם שפשע יתקיים גם בחברה של צדיקים גמורים. אם כוונתך לסוג של אוטופיה – אזי שעדיף המצב הנוכחי בהתחשב באכזריותן של כמה מן האוטופיות לכאורה שנוצרו במהלך ההיסטוריה.
שקול נא במחילה באופן אמפירי, ביקורתי וספקני את הדוגמא הבאה:
עם ישׂראל אוחז במסמך עתיק יומין, גדוש ומלא כל טוב ורע. הנחת היסוד של המסמך היא שאנו, בנות-חוה ובני-האדם, יודעים להבחין ביניהם, וגם יש לנו רשות לבחור.
יש במסמך גם נבואות רבות, הן כאלה המדברות בהווה, הן כאלה החוזות עתיד. בין אלה האחרונות יש נבואה אחת יוצאת דופן, המנבאת עזיבה כפויה את הארץ, וחזרה גאולית לאחריה. נבואה זו התגשמה באופן מרשים למדי לאחר חרבן נבוכדנצר ובעקבות גאולת כורש. היא התגשמה שוב, באופן חסר תקדים לפי כל קנה מידה, לפני שני דורות. גם למסנים היתה "שיבה" משלהם אחרי קרב לֵוּקטרא. הם יכלו לספור 300 שנה, פחות או יותר. לנו יש כמעט 2000. לכמה תשׂומת לב עולמית זוכה היום מסניא, ולכמה ישׂראל?
בנוסף, יש גם הנבואות על ההווה. התורה והנביאים מתוים קוים מנחים לחיים בחברה מתוקנת. אמנם, יש רשות לבחור את המתאים וההולם בכל דור ודור מחדש – זהו היופי של השיטה. יתר על כן, לא קשה מידי לפרוט את הפסוקים העתיקים לעקרונות שאפשר להפיק מהם לקח טוב בימינו. אינני רואה סיבה שלא לעשׂות זאת.
אשׂמח לשמוע ממך רעיונות מעשׂיים נוספים לתיקון עולם, כמיטב שהגיעו אליהם עד היום חכמת הדאואיזם, הפילוסופים הציניים, ויטגנשטיין, והפרופ' ליבוביץ'.
ולסיום, נבואה נוספת לגבי העתיד – יכול להיות שלום בעולם.
טבע הבריאה לא אמור – לפי שיטת הרמב"ם, לפחות – להשתנות. את הזאב והכבשׂ אני מבין על דרך המשל והגוזמא. אבל החזון העומד מאחרי הדברים שריר וקיים. אמפירית, אי אפשר לשלול לחלוטין אפשרות של עולם ללא מלחמות.
(לגבי סכסוכים מקומיים אני מפנה אותך לשורות האחרונות ב"שבח אבות עולם" של בן-סירא. משטרה תמיד תהיה נחוצה. צבא – לאו דוקא.)
מהו מקורה של המילה "טקסט"? במארג. מארג של משמעויות. את המארג הזה ניתן לפרום בכל דרך שתרצה — וזהו היסוד לכל הפרשנויות של כתבי ה – "קודש" לכאורה מאז ומעולם. כמאמר המנטאט הזנסופי: "תלוש את השאלות מן הקרקע וחזה בשורשים המתנודדים ברוח – שאלות נוספות!" ["בית הלשכה של חולית"].
הטיעונים שלך לעיל הם בבחינת petitio principii – דהיינו, כאלו החוזרים תמיד לאותה נקודת מוצא דאיסטית. ה – "שיבה" שאתה מדבר עליה קשורה לא פחות לקונסטלציה היסטורית משהיא קשורה לגאולה "משיחית" לכאורה. הציונות הייתה תנועה נציונליסטית נוספת בין תנועות נציונליסטיות רבות שהתגבשו במהלך המאה ה – 19.
ושוב אומר — באתיקה היהודית ישנם עקרונות תקפים ושימושיים, אך כאלו קיימים גם בדתות אחרות — והתעלמות מהם היא בבחינת מעשה שלושת הקופים – לא רואה, לא שומע, לא יודע = לא קיים.
והעובדה שקישרת בין דאואיזם ל – "תיקון עולם" היא הוכחה לכך שאינך מבין אותו. הדאואיזם אינו שואף לתקן דבר, או להכתיב דבר. מטרתו איחוד עם הדאו – אותו עיקרון אימננטי המניע את היקום מאז ומעולם. היקום (או העולם) אינו דורש תיקון מכיוון שהיה תקין מלכתחילה. כמאמר הדאו דה ג'ינג (פרק א', עפ"י תרגום רוזנטל לאנגלית [קיים תרגום טוב לעברית של גראוזה וקלעי בהוצ' מכון ביאליק – עם מבוא והערות]):
אפילו התורה הטובה ביותר איננה הדאו עצמו
אף השם הטוב ביותר אינו מספק כדי להגדירו;
ללא מילים, ניתן לחוות את הדאו
וללא שם, ניתן לדעתו.
לחיות את החיים על-פי הדאו
פירושו לחיות את החיים ללא חרטות;
להבין את אותו פוטנציאל פנימי
המביא רווחה לכל.
הגם שאין צורך במילים או בשמות
בכדי לחיות את החיים בדרך זו,
בכדי לתאר אותו, נעשה שימוש במילים ובשמות
בכדי שנוכל להבהיר את
הדרך (בסינית דאו = דרך, נתיב פילוסופי) שבה עסקינן
מבלי להתבלבל בינה לבין דרכים אחרות
שעל-פיהן עשוי לבחור אדם לחיות
בעזרת ידע, מחשבה שכלתנית ומילים
נודעות התגלמויותיו של הדאו
אולם, בהיעדר כוונה שכלתנית
נוכל לחוות את הדאו עצמו.
הידע והניסיון — שניהם אמיתיים
אולם למציאות צורות רבות
שעל פניהן גורמות למורכבות
בכך שנשתמש באמצעים הנכונים
נרחיב את עצמנו אל
מעבר למחסומי המורכבות
וכך נחווה את הדאו
באשר לבן-סירא, האם כוונתך לשורות האלו?
(כז) אלה דברי יהושע בן סירא איש ירושלים, דברי דעת חכמה ומוסר, ואלה מורשי לבבו.
(כח) אשרי הגבר יהגה בם משים על לבו יחכם.
(כט) כל הולכי בם יכונו, כי באור ה' יהלכון ומחכמתו יתן ליראיו.
(ל) ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
אם כן, הרי שאין בהן שום חדש. למעשה, הן מייצגות עיקרון הקיים בכמעט כל הדתות – כל מי שיילך בדרכו של אלוהים יזכה לברכה. באותה מידה ניתן לדבר על דרך השמונה של בודהה, הדהרמה ההינדית או פולחן הדובים של האיינו בהוקאידו.
אי אפשר לשלול את האפשרות של עולם ללא מלחמות, אך הסיכוי שיתקיים הוא קטן עד כדי כך שאיננו קיים בפועל. ומלחמה אינה חייבת להתקיים בין בני אדם – היא מתקיימת הלכה למעשה גם בין בני אדם לשאר המינים החיים ובין בני האדם לבין כוכב הלכת ארץ – ולעיתים, בינם לבין הקוסמוס (הפיזי, לא המטאפיזי — ע"ע פגיעת המטאוריט בסיביר בשנת 1908). גם מלחמות בין בני אדם נגרמות מאינספור סיבות המתלכדות לכדי קונסטלציה היסטוריוגרפית המהווה קאזוס בלי. למגר אותן פירושו של דבר למגר את השונות, וזהו דבר שאין הדעת סובלתו. בהקשר זה אמליץ על "מלחמה ואסטרטגיה", ספרו המצויין של חתן פרס ישראל פרופ' יהושפט הרכבי, ובפרט הפרק העוסק במקורות המלחמה.
אין לי ויכוח לגבי הקביעה ששיבת ציון השניה (וגם הראשונה) היא ארוע הסטורי, תוצר של תהליכים ארוכים ועמוקים. נהפוך הֻיא! אבל מדובר בארוע שלפני 120 שנה, נאמר, "הסיכוי שיתקיים היה קטן עד כדי כך שאיננו קיים בפועל". אלא שהוא התגשם, ובכך הגשים את חזון הנביאים. לפיכך, אין מקום בעיני לטענות התבוסתניות לגבי חוסר הסיכוי של שלום עולמי. גם הן, ב"ה, תתגשמנה.
נאמר גם "חכמה בגוים – תאמין". אינני פוסל כלל וכלל לימוד חכמות זרות. אדרבא, אם אתה יכול לפרט כאן עקרונות של פולחן הדובים של האיינו, שניתן להפיק מהם לקח מועיל למצבנו כאן ועתה, תבורך. בקורת צינית כשלעצמה, ללא איזו הצעה חיובית, ערכה כקליפת השום.
בן סירא – כוונתי היתה לפסוקים הבאים:
"בשני גוים קצה נפשי, והשלישית איננו עם. יושבי שׂעיר ופלשת, וגוי נבל הדר בשכם" (נ כה-כו). פירוש: בימי שמעון הצדיק (שני השמעונים הצדיקים; ראה על כך מאמר שלי ב-Journal of Jewish Studies שיצא לאור בסתיו הקרוב ב"ה) היו בארץ-ישׂראל שקט ורווחה יחסיים. מאז שעברה הארץ לשלטון תלמי, בשלהי המאה ה-4, ועד המלחמה הסורית ה-4, לא עברו פילים בנתיב. הבעיות היו מקומיות – עם אדומים, פלישתים, שומרונים. במונחים של ימינו מדובר על סוג הבעיות שלשמן מקיימים משטרה, לא צבא.
ושוב אומר — אני מאמין שמדינת ישראל קמה כתוצאה מקונסטלציה היסטורית שאיפשרה את הקמתה. אתה מאמין שהיא קמה כהתגשמות של חזון הנביאים. זוהי זכותך המלאה, ובנקודה זו אינני רואה טעם להמשיך את הויכוח.
באשר לשלום העולמי — טבעו של היקום אינו מאפשר את פתרונן של ה – "בעיות הגדולות" כמו מלחמה או עוני או פשע. גם אם תפתור אותן, הפתרון לא יאריך ימים (היקום אינו סובל ואקום). הבעיות הללו פשוט גדולות ומורכבות מדי. כמאמר דאגלס אדאמס: התשובה היא 42, אך מהי השאלה? ישנו גם ציטוט הקרוב יותר לתפיסת עולמך:
"מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ, וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן; וּמַרְאֵיהֶם, וּמַעֲשֵׂיהֶם, _כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן, בְּתוֹךְ הָאוֹפָן_" (יחזקאל א', טז')
ובעניין ההצעה החיובית: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה." (ישעיה ב', ד').
אני מציע "קוניסיליום של האנושות". יש לשלוח שליחים לכל המדינות על פני כדור הארץ ולהתחיל ביישומה של תוכנית כלל עולמית, ללא הגבלת זמן וללא תאריך יעד שמטרתה שיפור תנאי החיים של האנושות כולה. יש לשמוע כל הצעה מכל אדם החפץ להציע אותה מבלי לשפוט ומבלי לפסול. ההצעה תירשם ותידון מכל עבריה בפורום גלובאלי מבוסס אינטרנט. אנשים ללא גישה לאינטרנט יוכלו לכתוב את דעתם ולשלוח אותה באמצעות הדואר או, אם אינם יודעים קרוא וכתוב, לומר אותה בע"פ לאוריינים שישמשו מיופי כוח. הצעות שיש בהן ממש תתורגמנה לתוכניות פעולה גלובליות. אין מדובר כאן בהכרח בתוכניות גרנדיוזיות.
דוגמא: האם שמעת פעם על ה – Life Straw? זהו צינור הדומה לקש, המכיל פילטרים מכאניים וכימיים שיכולים לסנן עד 700 ליטר מים ולאפשר לאנשים לשתות גם ממקורות מים מזוהמים ומורעלים. מחירו של הצינור? 2 דולרים (פחות אם ייוצר בכמויות גדולות). 2 דולר בלבד כדי להעניק למיליארד אנשים מי שתייה נקיים.
צעדים קטנים שכאלו יקרבו אותנו אל המטרה הגדולה – אולי גם לסוג של שלום עולמי.
המדינה והחזון – אתה רואה ויכוח במקום שאינו קיים. אינני כופר בהשפעתם של תהליכים היסטוריים וכו'. אני פשוט רואה בקיום הנבואה, בלימודה הממושך, ובתקדים המוצלח שעמד לרשותה (שיבת ציון I) חלק מאותם תהליכים. לא בכדי נכנס חזון הנביאים למגילת העצמאות.
שלום עולמי – אני מסכים שאין פתרון אחד וסופי לכל הבעיות באשר הן. למעשׂה, לאור נסיוננו עם פתרונות סופיים פיתחתי העדפה גורפת לפתרונות זמניים. תן לי 80 שנה של שקט בעולם (או אפילו 40 למצער), ואני מרוצה.
הלקח החשוב באמת מדגלס אדמס (חוץ מזה שג'וגינג בחדר כושר אינו יפה לבריאות) הוא שברגע שהשאלה תתבהר, תשתנה התשובה, או יתחיל היקום מחדש. אינני כופר בכך. אבל בהחלט הגיע הזמן לשאלות ותשובות חדשות. מספיק זמן הקדשנו לשאלה איך להרוג אחד את השני ביעילות. אפשר להתחיל לשאול איך לחיות ביחד בשלום.
יחזקאל – לא הבנתי את הקשר.
Life Straw – לא שמעתי על כך, אבל שווה לנסות למצוא משקיע.
"וכתתו חרבותם" – הגרסא החביבה עלי היא דוקא זו של מיכה (פרק ד').
מועצת אלרונד – זה אינו רעיון רע, אם כי יש לפרוט אותו לפרטים. נראה לי שבשלב ראשון אפשר להשיק אתר ברשת, כפי שכתבת בעצמך. אם תעשׂה זאת, אני מבטיח לתרום לו מזמני וממרצי.
איך לחיות בשלום — למצוא את התשובה יותר קל מלגרום לאנשים להכיר בה לכשתימצא. אולם, כדי למצוא את התשובה, צריך לשאול את השאלות הנכונות. QED.
בעניין יחזקאל — האופן בתוך האופן הוא הפילוסופיה האמיתית של הריאלפוליטיק. מזימה בתוך מזימה בתוך מזימה. אין ראשית ואין אחרית, אין כניסה ואין מוצא. רוח וצלצולים, עשן ומראות.
בעניין Life Straw – יש משקיעים, וכבר נערכו ניסויים מוצלחים ברחבי אפריקה. החברה מקווה שבקרוב ניתן יהיה להתחיל בייצור המוני של הצינורות ובהפצתם לקהילות הנזקקות.
בעניין 'מועצת אלרונד' — לא הייתי מציע משהו שאינני עובד על יישומו כרגע. כרגע אין אפילו גרסת אלפא, אבל אני בהחלט אפנה אליך כשנגיע לגרסת הביתא – אם נחיה עד אז. כמאמר ג'ון מיינרד קינס: "בטווח הרחוק, כולנו נמות". השם, אגב, איננו מדוייק. בכינוס המועצה לא השתתפו נציגים של כל הארץ התיכונה, על כן הוא לא יכול להיחשב אוניברסלי.
אני שׂמח לשמוע שיש יזמה בדרך.
לאחר שההולנדים והצרפתים הפילו את החוקה האירופית, התפרסם באקונומיסט מכתב של קורא, ובו הצעה מבריקה: להקים אתר בו יוכלו אזרחיות ואזרחי האיחוד להביע את דעתם על החוקה בשׂפות שונות. האם הם בכלל רוצים חוקה? מה הם רוצים ממנה? במה אסור לה לגעת? ועוד כהנה וכהנה נושׂאים לדיון.
בכלל, יש נטיה לשכוח לפעמים שחלק בלתי-נפרד מהדמוקרטיא, ישירה או לא ישירה, הוא הדיון הפומבי. כל מי שרוצה לעודד דיון פומבי – אני בעד!
אני לא יודע אם אי פעם ניסית לקרוא מסמכים רשמיים של האיחוד האירופי. אני כן. זה יותר גרוע מכללי הטקס של ביזנטיום, וקריא בערך כמו Finnegan's Wake של ג'ויס.
והיוזמה של הקונסיליום הכלל אנושי היא יותר מבמת דיון גרידא. היא ניסיון לשפר את החיים האנושיים על ידי האנושות כולה, ללא שומרי סף ומנפנפים ובמידת האפשר ללא פוליטיקה.