כמו בענין מלחמת לבנון השניה, גם לגבי שביתת הסטודנטים אנו שואלים: מי, בעצם, ניצח?

הממשלה הדפה את ההתקפה נגדה, אך רק לזמן קצוב. כעת ברור שכל שנסיון להעלות את שׂכר הלימוד או לקדם את הפרטת האוניברסיטאות יתקל בהתנגדות חריפה. אם תצליח ועדת שוחט להגניב את המלצותיה בקיץ, בחסות הסחת דעת יעילה (מי אמר מלחמה עם סוריא?), עלולה הממשלה לרשום נצחון.

נציגי הסטודנטים למשׂא ומתן רשמו נצחון מסויים, בכך שהכניסו את פרצופיהם ושמותיהם לתודעה הציבורית. עם זאת, מדובר כנראה בנצחון פֻּרהוֹס, שכן הם הצליחו לעורר עליהם רוגז רב הן בקרב השלטון, הן בקרב הציבור אותו היו אמורים ליצג. הלקח המתבקש מהתנהגות הנציגים, וביחוד לנוכח המחזות המבישים והמבדחים כאחד בעת החתימה על ההסכם, הוא שבימינו מצמיחה שיטת הנציגים הנהגה עלובה בכל הדרגים.

לעומת זאת, הסטודנטים עצמם, למרות שלא השׂיגו את המטרות שקבעו נציגיהם מראש, עשׂו כברת דרך ארוכה ומועילה.

ראשית, הן/ם הדפו בבטחה את הטענות על אנוכיות, כאשר סרבו להצעת ההסכם הראשונה, ואמרו "לא!" לנסיון להפריד בין הדורות.

שנית, הן/ם למדו לקח חשוב על ההבדל בין משטר הנציגים לבין הדמוקרטיה הישירה. כבר עתה נשמעת בקול הדרישה בקמפוסים, להגיע בעתיד להכרעות באופן דמוקרטי יותר. חשוב לא פחות, רבות/ים הבינו שאדישות ואמון בנציגים אינו יכול לשמש עוד חלופה לגיבוש דעה עצמאי ופעולה נמרצת להגשמתה. והרי זו היא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

שלישית, במהלך המאבק נוצרו בשטח קשרים וחברויות, שיוכלו לשמש במאבקים הבאים. לסבוב הבא יגיעו הסטודנטים מאורגנים ומוכנים.    אין גם תחליף לתחושת הערבות ההדדית שהתעוררה. במידה מרובה, היא המשך ישיר של ההתגייסות האזרחית ההמונית בזמן המלחמה בקיץ האחרון. הציבור הרחב רק החל לאמר את דברו.

וחשוב מכל – ההפוגה במאבק נותנת לסטודנטים הזדמנות להעריך מחדש את מטרות המאבק, ואף להרחיב אותו ולמצוא בעלי-ברית חדשים, בקמפוסים ומחוץ להם. כדי להניע מהפכה מוצלחת יש לגייס את תמיכתה של שכבה חברתית שלמה.