כבר כמעט שנה, ששלושה מבנינו הטובים נתונים בשבי אויב. גלעד שליט, אהוד גולדווסר, אלדד רגב. כמעט שנה, ואיננו יודעים מה עלה בגורלם או היכן הם מוחזקים.
ומה אנחנו עושׂים עם כל זה? השלטון, שגייס את השלושה ושלח אותם לחזית אינו עושׂה דבר. ואם עושׂה, הרי שתוצאויות פעולותיו אינן ניכרות. ואל לנו להתפלא. מספר הבעיות הבוערות על סדר היום כה גדול, שאפשר לשכוח בקלות. מה שוים שלושה אנשים בארץ מטורפת שכזו?
ההלכה בענין פדיין שבויים נחרצת: לפי פסיקת הרמב"ם "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים." מוסיף השולחן-ערוך ואומר: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים" (שם). מכאן יוצא שעד לחזרתם של גלעד, אלדד ואודי מכהן ראש ממשלתנו עם דם על הידיים.
עם זאת, יש לזכור גם את הסייג העתיק: אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם (משנה גיטין ד ו). כלומר, השאלה שעלינו לשאול היא: איזה מחיר אנו מוכנות/ים לשלם על מנת לפדות את השלושה. השאלה קשה שבעתיים, כיון שעל הכף השנייה של המאזניים עומדים, בין השאר, גם רוצחים מועדים. אינני מקנא במי שעל כתפיו מונח נטל ההכרעה.
ובכל זאת, מה אפשר לעשׂות?
הרבה מאד. אפשר לשלוח מכתבים למערכת, לכתוב תגובות באתרי החדשות ובפורומים ברשת, ללכת להפגנות ולצאת לצמתים לחלק עלונים ומדבקות לרכב. זאת ועוד – עלינו האזרחיות/ים לגבש דעה בקשר למחיר. עלינו להתדיין, להתוכח, לשכנע ולשנות דעה. הזכות להחליט היא שלנו, ואל לנו להטיל את מלוא כובד האחריות על אדם אחד. וחשוב מכל – לזכור ולהזכיר. כדי שלא נשכח, כדי שהיושבים על כס השלטון לא ישכחו. אל תתנו לאדישות להרוג אותם!
במהרה בימינו אמן.
ראשית, כולנו רוצים בשובם של הבנים במהירות האפשרית. יחד עם זאת, עלינו להבין שדבר זה לא יתרחש ללא ויתורים כואבים מצידנו. זוהי טבעה של הפוליטיקה. שנאמר: "אם אתה לא יכול לסבול את החום – צא מהמטבח!" (הארי ס. טרומן).
שנית, כדי שדיון ציבורי ראוי יתקיים, עליו להכיל יותר מסיסמאות פופוליסטיות. אינני טוען שדיון כזה איננו מתקיים בפורומים כאלו ואחרים – אולם דיונים כאלו אינם יכולים לזכות בחשיפה ראוייה בעידן הספין והסאונד-בייט.
שלישית, ההלכה היהודית איננה האורים והתומים. יש לה, כמו לכל מערכת תיאודיצית אחרת, חולשות הנובעות מעצם טבעה. האם תוכל למצוא צידוקים אתיים לפדיון שבויים שאינן דאיסטיים?
ואולי זו בדיוק הבעיה (ע"ע ריצ'רד דוקינס, "הזיית האל")?
(א+ב) אכן, יהיו ויתורים מכאיבים. אכן, דיון כבר מתנהל, וצריך להתנהל ביתר שׂאת. דומני שהבעיה המרכזית היא שעניין החטופים נדחק לשוליים, והדבר נוח לשלטונות, שאינם מעוניינים ממש לטפל בו. כשהעניין נגע לאלחנן טננבוים (אל"מ במיל' וסוחר סמים, אם להאמין לפרסומים בעתונות), הוא שוחרר בזריזות. וד"ל.
(ג) כמובן שכן, אבל האם אתה זקוק לי לשם כך?
ועל כך נענה בשתי מילים:
Spin Doctors
QED
איזה יופי ונהדר יש אינטרנט ויש שקיפות ציבורית אז רפרתי לעצמי להנאתי ולזעמי באתר הרשמי של הכנסת ומצאתי באנאר ציבעוני ויפה על החלטות הממשלה לאוגוסט 2007 ורציתי לראות פעולות שהם עשו למען השבויים והחטופים ובאמת השתדלתי לקרוא מילה במילה אבל לפוליטקאים יש טבע מיוחד שכזה וכשרון למלא את הדף בהרבה כלום וכלום ושום דבר מעשי חוץ מוויתורים כואבים
אז באוגוסט כלום אז בדקתי הלאה כמה פעמים מוזכרים השבויים באתר הממשלה
בואו לראות את הנתונים האמיתים אשר מראים שלממשלה לא איכפת מאחינו
אז כנסו פנימה לתחקיר ותראו בעצמכם
http://kingdavid.goop.co.il/Web/SiteHomePage.aspx?PageType=0&ItemID=66976
http://kingdavid.goop.co.il/Web/SiteHomePage.aspx?PageType=0&CatID=30811
ומה על יציאה אל שטחי האוייב? אם יפנו את הכוחות של המחלקה היהודית בשב"ק למען השבויים והנעדרים – הכל היה יכול להראות אחרת.
אאצ –
אינני יודע כיצד עובד השב"כ, לאיזו מטרות הוא מפנה את מאמציו, ומה סדרי העדיפויות של האירגון.
אינני יודע גם איזה מידע קיים לגבי הנעדרים, שאינו משוחרר לציבור.
כן ברור לי שיצאנו למלחמת לבנון 2 בעקבות חטיפתם של רגב וגולדווסר, שהגיעה מיד אחרי חטיפת שליט. היה כאן מסר של "עד כאן עם החטיפות". העובדה שהמלחמה חלפה עברה, ושישׂראל לא מפעילה לחץ (עד כמה שאני רואה) לפחות כדי לקבל מידע על גורל השלושה, היא ביזיון.
הדבר היחיד שמעודד אותי בכל הסיפור הזה הוא שלציבור באמת אכפת. הרבה מכוניות נוסעות עם סטיקר השבויים, פה ושם אנשים עדיין לובשים את החולצה (גם אנחנו במשפחה). הטור הזה, על אף שעלה לאויר מזמן, ממשיך למשוך קוראים/ות דרך גוגל. לאנשים אכפת. חבל שלראש הממשלה לא.